עד לפני הסטוריטלינג באזז שאנחנו חווים בשנים האחרונות, מעט מאוד אנשים דיברו וכתבו על מיתוסים בפומבי. המרחב המיתולוגי היה שמור לחבורה קטנה ושקטה יחסית של חוקרי תרבויות עתיקות, פולקלור, ספרות עתיקה וכמובן – מספרי סיפורים. עכשיו אנחנו שומעים על מיתוסים בכל מקום: במכירות. בשיווק, בפרזנטציות על מנהיגות-השראה-סטוריטלינג-שיווק, ובחדרי הנהלה. בוודאי שכשמדובר ב'משחקי הכס', 'שר הטבעות', 'מסע בין כוכבים' והרשימה ממשיכה.

יותר מהכל מצטטים את תבנית 'מסע הגיבור' שהציג לעולם ג'וזף קמפבל בספרו 'הגיבור בעל אלף הפנים'. קמפבל האמין שכל המיתוסים מספרים סיפור אחד. הוא קרא לסיפור הזה מונו-מיתוס – מונח ששאל מהסופר ג'יימס ג'ויס. המונו-מיתוס הוא 'מסע הגיבור'.

הגיבור יוצא מהעולם היומיומי אל אזור של פליאה על-טבעית: נתקל בכוחות אדירים ומכריע ניצחון בתחבולות: הגיבור חוזר מן ההרפתקה המסתורית הזו עם היכולת להעניק את מה שזכה בו לאנשים אתם הוא חי.

דמויות רבות יכולות לשמש המחשה לדרך הזו. ביניהן לוחמים אגדיים, מורים רוחניים, פורצי דרך, קדושים ויוצרי תרבות. הם נענו לקריאה להרפתקה ששלחה אותם למעמקי העולם והזמן, שם התמודדו עם הבלתי ידוע, נלחמו בדרקונים (מכל סוג וצורה), אספו את האוצר וחזרו אתו לעולם היומיום אותו עזבו מאחור, כדי להעניק מטובו לאחרים.

זה מסע מסוכן. גיבורים יכולים למות או להשתגע בדרך, לאבד את כל מה שיקר להם, לאבד את זהותם. אם יצלחו את המסע, יזכו בפרס יקר ערך. בדרך כלל נקודת מבט חדשה, הוויה חדשה, משהו שיכול לתרום לאנושות.

קל להבין מדוע הפורמט הסיפורי הזה כל כך פופולארי בתרבות המערבית. אנחנו נושמים אותו וחולמים אותו מגיל צעיר. מסע הגיבור נתפס כסוג של אידיאל. קמפבל עצמו תרם לפופוליזם של הרעיון: גבר צעיר שיוצא למלחמה – הוא גיבור. אישה שיולדת – היא גיבורה. תינוק שנולד בריא – הוא גיבור. רק תעשו משהו שדורש טיפה שינוי – אתם גיבורים. גיבורים במיתולוגיות אונסים, שודדים, עורפים, שורפים, מטביעים, משמידים, ועדיין לפי קמפבל – הם גיבורים.

גם השינויים הפנימיים שגיבורים במיתוסים האלה צריכים לעבור, לא בדיוק מתאימים לכולם. לא מדובר בשינויים כמו "תחשוב חיובי". מדובר יותר באימפולסיביות שצריך ללמוד לרסן, בחמדנות רצחנית שצריך ללמוד להניח לה, בייצוב המטוטלת הרגשית שמתנדנדת בין נאמנות וציניות, בגמילה מהרגלים קשים וממשיכה לחיים על הקצה. לא כל הגיבורים במיתוסים עוברים טרנספורמציה, לא כולם מעניקים מטובו של הפרס לאחרים. ממש לא. בתבנית של קמפבל שינוי פנימי חייב לקרות, בין אם יש לכך קשר למציאות או לא. זה המודל שמונחל לחברה, גם אם הוא לא נכון.

ומה עם הגיבורה בכל זה? מורים מרדוק, מחברת הספר 'מסע הגיבורה', מספרת על האירוע בו הציבה את השאלה הזו לקמפבל עצמו. הוא השיב שלנשים אין 'מסע הגיבור' כי הן יעד המסע, הפרס. ובכן, יש מספיק מיתוסים שגורסים אחרת. שהנשים בהם הן גיבורות הסיפור, עם יעד משלהן, עם פרס שהוא לא אישה או גבר שהן רוצות לזכות בהם. גיבורים הומוסקסואלים או טרנסקסואליים (ויש מספיק כאלה)? לפי קמפבל, אין לכם מזל בעניין מסע הגיבור.

קמפבל הזדהה מאוד עם הרעיון שגיבש. וכשמזדהים עם משהו כל כך, קשה לראות את כל החלקים שלו בבירור.

מה מציעה תבנית מסע הגיבור לאנשים שהם לא כל כך גיבורים? אולי דרך להבין דמויות גיבורים אבל וודאי שלא נתיב מתאים לכולם.

אני מעריכה חלקים נכבדים בעבודתו של קמפבל, ורואה גם את החורים והמגבלות. כמו למשל הדומיננטיות של הנצרות בתפיסה שלו. לא מדויק להשליך על כל התרבויות מתוך ליבה של תרבות אחת ולהחליט שזה כלל גורף.

המיתוסים של תרבויות רבות עוסקים גם בתבניות שקמפבל לא רצה לראות – מסעות של לא-גיבורים, של גיבורות ולא-גיבורות, של קבוצות גיבורים ומסעות שיש בהם מאבק ועם קצת מזל גם הגשמה, בלי תהומות הנשייה והפסגות של 'מסע הגיבור'. בלי המטוטלת הפסיכולוגית הקיצונית והדרמה עוצרת הנשימה. במיתוסים יש מספיק תבניות מסע לכולם לבחור מתוכן. מסע הגיבור הוא רק תבנית אחת וכמו שזה נראה, הגענו למיצוי השלילי של התבנית הזו. אפשר לעבור לנוח.

רק עוד שאלה קטנה לאנשי שיווק ומכירות שמנפנפים בתבנית ומספרים לנו שצריך לראות את הלקוח כגיבור במסע הגיבור: נראה לכם? את כל הדרמה הזו על הכתפיים של מישהו שבסך הכל רוצה או לא רוצה לקנות משהו?!