מנהיגות | זהות | סיפור | קהילה | מספרי סיפורים | סטוריטלינג

'סיפור על הדרך' יומן שדה | חלק II

נובמבר 5, 2017

אני בדרך הביתה אחרי עוד מפגש במיזם 'סיפור על הדרך'. הרובוט באוטובוס מכריז על שמות תחנות, מקומות וצמתים בכבישי ישראל. מחזיקה אנטנה אחת פתוחה כדי לזהות את שם התחנה שלי, אך עיקר המחשבות שלי במסעות שלהם באתיופיה, בסודן. מעולם לא הייתי במקומות שהם מספרים עליהם. חלקים גדולים בתמונות שהם רואים בדמיון חסרים אצלי. אני נאחזת במילות הסיפורים, מנסה לשבץ אותן לתוך תמונות נופים שחרשתי בגוגל. יודעת שזה לא זה. כשהם מספרים, המבט שלהם מרצד בין שם לכאן. מדי פעם אני מצליחה לראות דרכם.

גם להם לא קל לראות. לפעמים התמונה לא ברורה, לפעמים לא רוצים לראות אותה. זה קשה. מנסה למצוא דרך לעזור להם לראות, לראות ברור. אחרת הם מדברים באיזה דיבור קולקטיבי, "בכללי". תרגיל אחד מצליח לשלוף תמונה חדה. זה תרגיל בו אני מבקשת מהם לסוב לאחור כמה רגעים אחרי שיצאו לדרך, להתבונן על התמונה שהם רואים ולתאר אותה. רובם מגלים רק באותו רגע שהתמונה הזו נעוצה בדמיונם – והם אפילו לא ידעו.

התמונה שלא דוהה

"חשוך, אבל אני רואה קצת בגלל הירח. המתחם איפה שגרנו ריק, שקט. אין אנשים. רק כלבת החצר נובחת, רצה מצד לצד, בטח רוצה לבוא אתנו. אני חושב למה אי אפשר. אבל אי אפשר. היא נובחת בין הבתים. הם ריקים."

"אני רואה את האבנים שהייתי משחקת אתן עם החברות שלי מונחות על הדשא."

"אני רואה את הפרה ואת העגלה שהיא המליטה. הכנסתי אותן הביתה. אני רואה שככה הן שוכבות ליד המיטה. רוצה להישאר אתן, לקחת אותן, לא מצליחה ללכת. אחר כך הולכת."

"חושך. אמצע הלילה, ממש חושך. אני רואה את הבתים של המתחם שלנו, כהים מול השמיים. לא רואה דלתות, לא רואה חצר. רק את הצורה של הבתים בחושך."

"אני רואה את אבא שלי צועד בחזרה לכיוון הכפר. הוא ליווה אותי ואז עצרנו. הוא ברך אותי, הסתובב וחזר בשביל."

"אני רואה את אמא שלי, תינוקת על הגב שלה והיא בהיריון. עומדת בצד. בוכה. לא יכולה להיפרד ממני רק עומדת בצד ובוכה. ומעליה, ירח גדול. ככה."

"ערב. אני לבושה יפה כי אמרו לנו שאנחנו הולכות לחתונה. גם בת-דודה שלי. על הסוס שאנחנו מוליכות בינינו יושבת סבתא שלי, גם לבושה יפה. הסוס יורד בוואדי, חוצה אותו ועולה בשביל על הצלע ממול. מהצד השני עומד אבא שלי ומנופף לשלום. יש כוכבים בשמיים למעלה."

"לילה. אנחנו יורדים מהבית במורד הגבעה. ביום יכולנו לראות את כל הכפר וכל מה שקורה. עכשיו בלילה שום דבר לא קורה. רק הבית המיוחד שנבנה מעץ אורן ומורד הגבעה."

"החברות שלי בבית הספר. לא יהודיות. אנחנו יושבות יחד ואני צריכה ללכת. לקחתי תרמוס ואמרתי להן שאני הולכת להביא תה לדודה שלי שחולה. לקחתי את התרמוס ככה ביד ויצאתי."

"המתחם שלנו ריק. אין אנשים. החצר שקטה. אין תנועה. נגמר."

"הכניסה לבית. עומדת שם פרה. עומדת עז. שק חיטה."

אלה תמונות רגעי-פרידה. הן נשארו מאחור ולא יוצאות מהראש עד היום. חלק מהם, בעיקר הילדים, לא ידעו או הבינו שהם עוזבים לתמיד. יחד עם החלטה ללכת עם החלום, ללכת לירוסלם, גזרו על עצמם קריעה. מה שהיה עד לאותו רגע, לא יחזור לעולם. לספר את הסיפור זו גם ההזדמנות להיפרד.

Tweet about this on TwitterShare on LinkedInShare on Facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.