תרבות ואמנות

שתי תערוכות | "משעווה לברונזה" "פרויקט אופוריה"

אוקטובר 29, 2017

יצא, שבסוף השבוע ביקרתי בשתי תערוכות. רק כשכתבתי את המילים האלה, הבנתי שהביקורים בתערוכות האלה, היו רלוונטיים להגדרתי העצמית יותר ממה שיכולתי לשער מראש.

 

 

שישי בצהריים, מכון המים, הגלריה העירונית גבעתיים. פתיחת תערוכה קבוצתית "משעווה לברונזה". אולג גביזון ויוצרים העובדים יחד בהנחייתו. מבית היוצר 'כאן' – קולגיום האמנים החדש, בהובלת דויד זונדלוביץ'.

תערוכה קטנה ועשירה של עבודות ברונזה. מוצבת כהלכה, בהתחשב בחלל המצומצם. לכל יוצרת ויוצר אופי עבודות מגובש. העבודות 'עומדות על הרגליים', השליטה בחומר ניכרת לעין. הידיים יודעות מה הן עושות. מלל מינימלי בכניסה לתערוכה, קטלוג מושקע חשיבה, צנוע במידותיו. יש עבודות שאהבתי יותר, יש שאהבתי פחות, שליטה גבוהה בתהליכים ובחומר בכל מקרה. כל מה שמעבר לזה הוא בין המבקר ליצירות עצמן. יכולת, צניעות, אינטימיות.

כשקראתי את קיר ההסבר על מכון המים, קלטתי שאני בשכונה בה גרו סבא וסבתא שלי מצד אבי. הסיפור על הקיר דמה מאוד לסיפור שלו. צילום הבית של משפחת ויסמן הזכיר לי את הבית שלהם באותה שכונה. גם הצילום במדי הבריגדה היהודית. אנשי עבודה וחזון שידעו לאן הם מתכווננים, בלי הרבה דיבורים.

 

 

 

 

שבת בצהריים, משכן לאמנות בעין חרוד. כמה ימים לפני סגירת "פרויקט אופוריה – 6 ימים ועוד 50 שנה". חמש תערוכות. אוצר ראשי: יניב שפירא.

הסמלים ודרך הצגתם לא מוצאים אחיזה אצלי. אני מנסה לפנות להם מקום. לדברי האוצר הם אמורים להיות חלק מ'הסיפור של כולנו' ולכן גם שלי. הם מסתובבים בתוכי כמו רפאים, אד שקוף. מציצים פנימה, מודדים את המקום ויוצאים. עבורם, אני כמו חלל בתערוכה לא מעניינת להם.

בשנת ה 25 להקמת מדינת ישראל, ביקשתי מאבא שלי לספר לי על איזה אירוע חשוב שקשור במלחמות. זה מה ביקשו בבית הספר. הוא לא הרבה בסיפורים אבל לטובת שיעורי בית, הואיל. יש לי עדיין את הקלסר.

הסיפור שבחר לספר קרה בשגרירות ישראל בלונדון, 1967. הייתי כמעט בת חמש אז. הוא סיפר על משלוחי תחמושת ארצה קצת לפני המלחמה, בעיקר פגזי טנקים בארגזים של 88 קג'. הסיפור שלו היה על ההתגייסות של עובדי השגרירות ורבים אחרים, לא ישראלים ולא יהודים, לעזור להביא את התחמושת ארצה למרות השישי-שבת. ההתרגשות שלו הייתה על הבחירה לתת כתף, לקחת חלק, לשתף פעולה. לא על תוצאות המלחמה.

גדלתי בבית של קצין בכיר באותו צבא ישראלי שבתערוכה. הוא היה חלק מקבוצת קצינים שלא ראו עצמם כ"בחורינו הטובים". יוהרה עוררה בהם סלידה. הם היו אנשי מקצוע ממושמעים, החבר'ה הלא-גזעיים. לא האנשים מ "שיח לוחמים". כמו החבר'ה שהלכו להקים את גוש אמונים, גם הם נשמטו מהשיח. אני בטוחה שיש לזה תירוץ מלומד. אידיאולוגית, הם לא היו באותו כיוון עם אנשי גוש אמונים. הם כן ראו כמותם, כמה היהירים והמשיחיים דומים זה לזה. בכיינים, מתחסדים, ובתערוכה הזו מכים באופוריה על האופוריה "של כולנו". סליחה, לא שלי ויש עוד רבים שכמותי.

אני מאלה שמאמינים שרגשות אשם לא מועילים בכלום לאנושות.

"הסלון הישראלי" דאז. רהיטי 'הזורע' שהיום הם רטרו. דווקא יפים. הבעיה היא מה שמונח עליהם המעיד על היעדר אישיות משפחתית. כצופה, אני יכולה לראות כל משפחה יושבת שם. זה לא משנה מי. אבל רגע אחרי, הבנתי שזה לא נכון. שלא כל משפחה נראית כמו כל משפחה ולא כל סלון נראה כמו "הסלון של כולנו".

תערוכה שהיא סוג של מכבסה. מישהו עוד יקפוץ ויאמר שהיא 'עושה את העבודה' כי היא מקוממת אותי. אז ניישר את ההדורים – היא מקוממת אותי ביחס שמקבל 'העם' מהאוצרים. שוזרי סיסמאות וסמלים מתבכיינים על הסיסמאות והסמלים ששזרו קודמיהם ו'העם' ממשיך וסוחב. שום קשר לאמנות.

הרווח הגדול שלי מהביקור הוא הסבר שקיבלתי לעצמי על למה יוהרה כל כך מפריעה לי. למה יש בי תחושת זרות מתסכלת מול יוהרה של ישראלים. אני לא חושבת שכולם לוקים בה גם אם יש ממנה הרבה.

ביטויים דוגמת "הסיפור של כולנו" "הילד של כולנו" "כולנו יודעים ש…" "כל ישראלי מכיר את זה ש…" צריכים לצאת מהשיח.

לא ראיתי בשום מקום בתערוכה הזו התנצלות. לא היה מזיק.

מעודדת אתכם לבקר בתערוכה הקטנה בגבעתיים. שם עושים עבודה. חלק ממנה ממריאה להיות אמנות. אלה דברים ששווים את תמיכת הציבור המתעניין. אם אתם מסתדרים בלי יוהרה ואופוריה, זה מקום טוב לבקר בו.

שבוע טוב.

Tweet about this on TwitterShare on LinkedInShare on Facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.