מנהיגות | זהות | סיפור | קהילה

תקשורת בין אישית | לשקם את המיומנות בעזרת סיפור סיפורים

אוגוסט 14, 2017
תקשורת בין אישית שיקום מיומנות בעזרת סיפור סיפורים
תקשורת בין אישית מתחילה כבר בלידה.

מגע ודיבור הם אמצעי תקשורת שאנחנו פוגשים מלידה. די מהר אנחנו רוצים להיענות, לגעת ולדבר בחזרה. ההתנסות המוקדמת בחוויית תקשורת בין אישית אמורה ללמד אותנו הרבה על הקשבה פעילה, רגישות לאחרים, ובניית מערכות יחסים. אלא שלעיתים קרובות מדי משהו מתקלקל בדרך. הרבה מפגשי פנים אל פנים הופכים לזירת קרב, תחרות שהמשתתפים בה מפגינים בעיקר ביטול, זלזול וחוסר הקשבה. או נסיגה. לא מזמין לדבר באווירה רעילה.

אומרים שהכל מתחיל מהבית, אומרים שהכל מתחיל מהגן, אומרים שזה קשור במערכת החינוך ובעוד המון סיבות אחרות. גם אם כל הסיבות הללו נכונות, הן לא הצדקה לתקשורת בין אישית גרועה.

ההצעה שלי היא לשקם את המיומנות בעזרת אימון בסיפור והקשבה פעילה לסיפורים. אלה מיומנויות משלימות והכרחיות זו לזו. מה השינוי שיחול בעזרת אימון כזה? אני יכולה לחשוב על כמה:

הבנה שיש עוד מעורבים, אני צריכה אותם והם אותי

שכשמספרים סיפור, קורה משהו אחר בתקשורת. כל המעורבים מתנהגים קצת אחרת. כשמספרים סיפור מקדישים לאחרים זמן ותשומת לב. מקדישים זמן ותשומת לב לסיפור, שהוא שונה מדיבורים על המציאות הרגעית. יש בו מבנה, סדר, ביטחון. הולכים לנוח קצת במקום אחר. מעשה סיפור הוא עבודה משותפת. לכולם יש תפקיד שווה ערך, גם לשתקנים. 'אני' הופך פחות חשוב, 'אנחנו' תופס את הבמה. 'אנחנו' במקרה הזה הם לא רק אני ואתה, אלא כל הנוכחים כולל הסיפור.

זו הבנה שנלמדת רק דרך החוויה. אם מתאמנים, מבחינים עם הזמן שהסיפור קורה איפשהו בינינו. לא אצלי, לא אצל מישהו אחר, לא בטקסט. אם ננתק אחד משלושת השותפים הצידה – את המספר, את הסיפור או את המאזין, לא קורה סיפור. כשהתובנה הזו מפציעה לתוך המודעות, כל תפיסת התקשורת הבין אישית משתנה. לתמיד. לומדים לעבוד עם האחרים, לא מולם ולא נגדם.

התנסות במשמעות העמוקה של קשר עין

קשר עין מראה שאנחנו מכירים בקיומו של האחר ושמים לב אליו. ההכרה באחר היא תנאי בסיס, אם אתם רוצים תקשורת בין אישית. אנחנו יודעים להבחין בקלות בין מי שמתרגלים עלינו קשר עין באופן טכני כי כך לימדו אותם, לבין קשר עין אמתי שמכיר בנוכחותנו ומעוניין בקשר.

בסיפור סיפורים מתגלה המשמעות העמוקה של קשר עין – עדות. כשאני מספרת סיפור אני מחפשת את עיניי המאזינים כדי לדעת אם הם רואים מראות בעיניי רוחם. אני זקוקה לעדות שלהם כי רק כך אני יכולה לדעת אם הסיפור באמת קורה. לכן יש אור גם על הקהל באירוע סיפור סיפורים – המספר חייב לראות עיניים. מה עם מספרי סיפורים עיוורים? יש כאלה וגם הם זקוקים לעדות. הם משתמשים באמצעים אחרים שעוזרים להם לדעת אם הסיפור קורה, אם הקהל אתם.

כלומר, שהעניין החשוב כאן היא העדות – אודות משהו שלא ניתן לראות בעולם הגשמי, אך בשל העדות לקיומו הופך ממשי מאוד. אם זה לא היה ממשי, ילדים ומבוגרים לא היו מגיבים בצורה כל-כך ממשית באירועי סיפור. לכל מספר סיפורים מנוסה יש מספיק דוגמאות על רגעים בהם הקהל הצליח להפתיע אותו בכמה ממשית כל החוויה הזו. כמו למשל כמישהו שאל אותי, "היא באמת לא שמה לב שהוא שיקר לה?" כאילו שאני יכולה לתת תשובה. הרי אני לא כרגע בסיפור שקרה לפני 1500 שנים… אבל ככה זה מרגיש לשואל. או בפעם שהצבעתי לעבר נקודה בחלל מאחורי הגב של הקהל ואמרתי, "על לאמצע הים" וכל הקהל, ילדים ומבוגרים, הסתובב לאחור בבת אחת. ולא, לא ישבנו על שפת הים…

לא התנסיתי במדיום שלימד אותי יותר על המשמעות העמוקה של קשר עין, מסיפור סיפורים.

מודעות לממד הפיזי של תקשורת בין אישית

בסיפור סיפורים גם הגוף משתתף ובהרבה דרכים – מצג הגוף, יציבה, כיוון הפניה, קירבה וריחוק, שפת גוף, שימוש בתנועות והבעות פנים, נשימה ועבודת סרעפת, מיתרי קול, מיקום הגוף והתנועות במרחב. כשמספרים סיפור מתוך התכווננות ורצון ליצור קשר ועניין, הגוף מתכוונן בהתאמה. אנחנו מתחייבים לתקשורת, וההתחייבות הזו דורשת מהגוף התארגנות.

כשרק מתחילים לספר סיפורים, אפשר לחוש בהתארגנות של הגוף "לנצח בקרב"; לכבוש, לשכנע, להדוף, להקסים, לזכור – כל מני מילים שמעידות על כוונה חד-צדדית. הגוף נוטה יותר ויותר קדימה, האצבע המורה נמצאת בשימוש תדיר, איברי הדיבור מתכווצים. ככל שמתאמנים יותר, אפשר לחוש בהתארגנות של הגוף להיות יותר נינוח; לאפשר, לקחת את הזמן, להכיל את האירוע, להיות בו באופן מלא, ליהנות גם מההדדיות וגם מההובלה. הגוף מתעייף הרבה פחות.

מודעות לתקלות תקשורת שכיחות

כשמתאמנים על סיפור סיפורים קל יותר לפתח מודעות לתקלות תקשורת שכיחות ולהסתכל עליהן מנקודת מבט חדשה. לדוגמה:

קיטוע דבריהם של אחרים. בסיפור סיפורים זה לא כל כך מצליח כי אנחנו רוצים לשמוע "ומה קרה אחר כך". אם מישהו קוטע את המספר במשהו שהוא לא חלק מעולם הסיפור, זה כאילו שהוא אומר "מה שיש לי לומר כרגע חשוב יותר". הקיטוע מורגש מאוד, גם תגובת הנוכחים האחרים. אנחנו לא אוהבים כשמפריעים לנו לשמוע סיפור.

לא לגמרי מקשיבים ולכן לא לגמרי מבינים. גם בסיפור אפשר לא להקשיב לגמרי. בעיקר אם משהו בסיפור זורק אותנו למחשבה. בשונה משיחה רגילה, מישהו ש"נדד" לחשוב על משהו אחר בזמן סיפור, נוטה לחזור להקשיב כעבור כמה שניות, ולא מנסה לסמן שהוא הבין גם כשהוא לא. מכיוון שזה לא "עניין", המספר גם לא נוטה להשתמש בכל מני עזרים מלאכותיים כמו שאלות, כדי לוודא שמקשיבים לו. יש בחופש להקשיב ולהבין כמה ומה שרוצים משהו מאוד נעים, סומך, מאפשר.

מניחים שתחילת הדברים מעידה על המשכם. הרבה אנשים בטוחים שהם יודעים מה בן שיחתם מתכוון לומר אחרי שאמר משפט או שניים, וקוטעים אותו. אולי לא במילים, אולי רק במבט שמשדר, "כן, בטח, מכיר, שמעתי כבר" ובכל זאת זו קטיעה, השתקה. בסיפור סיפורים קורה משהו הפוך. יש המון המון סיפורים שמתחילים במילים "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה…" ואין לכם דרך לדעת בוודאות מה יהיה ההמשך, כיצד יתגלגלו הדברים ואיך הם יסתיימו. אז מקשיבים.

בטוחים שאחרים חייבים לראות דברים כמונו, שאם לא, משהו אצלם לא תקין. בסיפור סיפורים מסופר סיפור אחד וכל אחת ואחד מהנוכחים לוקחים ממנו את מה שמתאים להם. אין אמת אובייקטיבית אחת, אין נכון ולא נכון בהבנה של סיפורים. העולם שלנו סובייקטיבי וכל אחד רואה אותו בצורה אחרת. האמפתיה וההבנה שלאחר יש חוויה משלו, שהיא לא פחות מציאותית עבורו מהחוויה שלנו, היא עוד מפתח למערכות יחסים טובות ותקשורת בין אישית מוצלחת.

הבנת כוחן של מילים

יותר מדי אנשים מוותרים על בחירת המילים הנכונות. מדברים ליד, לא בדיוק, 'בכללי'. אחר כך מבזבזים זמן על הסברים כדי לתקן את אי ההבנה, אם זה לא מאוחר מדי. יש כאלה שעורמים ערימות של מילים רק כדי לא לומר למה הם מתכוונים. קשה להקשיב להם יותר מדקה. יש שמשתמשים במילים שלא מפעילות את הדמיון. גם להם קשה להקשיב ובעיקר קשה להבין מה הם רוצים או מנסים לגרום לנו להבין. יש כאלה שלא לוקחים אוויר וגורמים לנו להרגיש שהם לא רואים אותנו. יש כאלה שמשחררים ערימות מילים ומצפים מאתנו לעשות בהן סדר. אולי לקרוא את המחשבות שלהם. אחר כך יש להם טענות על כך שלא הבנו את כוונתם.

כשמתאמנים בסיפור סיפורים מספיק זמן, מבינים את כוחן של מילים. את כוחה של המילה המדויקת שמדליקה אור בקופסת הדמיון, את כוחה של המילה המיותרת שמפריעה לסיפור להתקדם, את חשיבות האין-מילה, הנשימה, ההשתהות. את חשיבות סדר המילים במשפט וכוחו של הסדר לקשור אנשים להאזנה עמוקה. לקשור את המספר לספר יותר טוב.

שיקום הוא השבת יכולת או מיומנות שנפגעה. בתקשורת בין אישית הוא גם שיפור איכות הסביבה שנפגעה. תתחילו לספר, בכל אימון עוד קצת. עולה פחות מתרופות, משפיע לטובה על יותר אנשים, ליותר זמן.

 

Tweet about this on TwitterShare on LinkedInShare on Facebook

רק משתמשים רשומים רשאים להגיב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.