מספרי סיפורים | סטוריטלינג

איך עובדים על סיפור | ביקור שני, דמויות בסיפור

אוגוסט 21, 2017
איך-עובדים-על-סיפור-ביקור-שני-דמויות-בסיפור
דמויות בסיפור הן דמויות בטקסט, מספר הסיפור והמאזין. Photo by Charles Black on Unsplash

דמויות מניעות סיפורים – דמויות בטקסט, מי שמספר אותו, מי שמאזין. כדי להצליח לספר היטב, אנחנו צריכים להכיר את הדמויות למידה שנוכל להבין מדוע הן פועלות כפי שהן פועלות.

דמויות בסיפור הטקסטואלי

בכל טקסט סיפורי יש דמות אחת שאנחנו מחזיקים עליה את העיניים קצת יותר מאשר על האחרות. הדמות הזו מכונה בדרך כלל "גיבור" או "גיבורת" הסיפור, והיא תעבור שינוי במהלך הסיפור או בעקבותיו – כנראה. השינוי הוא תולדה של סגירת פער. לא תמיד מסופר אם הפער נסגר, אבל אנחנו יכולים להרגיש ששינוי מתבקש.

כמעט תמיד יש דמות נוספת – לפחות אחת. זו דמות שלא תעבור שינוי והיא מייצגת משהו שקשור בשינוי, גם ללא ידיעתה.

אני מביאה שוב את הטקסט שהופיע ברשומה על הביקור הראשון:

הלך נווד לאורך הנחל וראה במורד הדרך אישה מבוגרת יושבת על הגדה ובוהה במים. ישב לידה ושאל "יש לך אולי משהו לאכול?" ענתה – 
"כן. יש בתרמילי קצת מזון. פתח וקח מה שתרצה." פתח הנווד את תרמילה של האישה המבוגרת ובצד חצי כיכר לחם וחריץ גבינה חריפה ראה יהלום גדול מונח, סתם כך. אחז את היהלום בידו ושאל "ואת זה, אני יכול לקחת?" "כן," ענתה האישה המבוגרת.
קם ממקומו שמח וטוב לב ויצא לדרכו כשהוא אוחז במה שיביא לו עושר גדול. אחר כברת דרך עצר, חזר ואמר "איני רוצה את היהלום. אני רוצה את מה שאפשר לך לתת לי אותו."

[הרימה האישה הזקנה את מבטה, פשטה את ידה ואמרה "אם כך, תן לי אותו…"]

אם בביקור הראשון הצעתי לכנס את כל מה שאתם מצליחים לדעת על הדמויות בעזרת הטקסט הסיפורי, הפעם אני ממקדת את השאלות במה שידוע על אופיין, שמתבטא בהתנהגות שלהן.

מה אנחנו יודעים על דמות הנווד? שאין לו קושי להתיישב ליד אנשים שהוא אינו מכיר ולבקש מהם משהו. קל לו להסתכל לתוך תיקים של אחרים, אין לו קושי לבקש בקשה יוצאת דופן אבל – הוא מבקש ולא לוקח בלי לשאול. הוא לוקח את דברי בת-שיחו כמות שהם בלי להכביר בשאלות, לקבל יהלום זה משמח אותו, אין לו התנגדות לעושר גדול והוא מבין שיהלום הוא לא הדבר הנדיר ביותר שהוא יכול לקבל – במקרה הזה. הוא שואף להפיק את המרב מהמצב אליו נקלע.

הנווד בסיפור אינו גנב, אלא סתגלן – תכונה מפותחת אצל נוודים, כמו גם היכולת לדבר בקלות ולקבל בקלות את דברי האנשים. אצל הנווד המסוים הזה התפתחה יפה היכולת להרהר, להתבונן על מה שקורה לו ולחשוב מחשבות חדשות כדי להפיק כמה שיותר.

מה אנחנו יודעים על דמות האישה המבוגרת? שלשבת על גדת נחל ולבהות במים זה משהו שהיא עושה ומרגישה אתו בנוח, שאדם זר המתקרב במורד הדרך לא מרתיע אותה או גורם לה להפנות מבט, שלפני שהגיעה לשבת על הגדה הצטיידה במזון שמספיק בערך לחצי יום כך שהיא לוקחת את הזמן, שהיא לקחה אתה גם יהלום גדול וארזה הכל בתרמיל. שהבקשה לקבל את היהלום שלה אינה בעיה, שהיא מוסרת אותו בקלות לאדם שביקש ועונה על בקשתו השנייה באותו שוויון נפש.

מדוע לקחה אתה יהלום לישיבה על גדת הנחל? זה כבר שייך לסיפור ולמי שמספרים אותו, זה אמצעי דרמטי. חפצים בעלי משמעות מיוחדת בסיפורים צריכים לשרת את הדרמה בסיפור. במקרה הזה, ערך החפץ מציב רף דרמטי לאתגר. אם זו הייתה טבעת עם אבנים נוצצות, הדרמה והשאלות שהמאזין שואל את עצמו לנוכח האתגר, היו פושרות בהרבה. לא לגמרי שווה סיפור. בתרבות בה לא מעריצים יהלומים, החפץ היה אחר, מה שנחשב יקר שם.

איזו מהדמויות היא דמות הגיבור?

זו אחת השאלות הראשונות לשאול בביקור הזה. התשובה – הדמות שעוברת שינוי. מי עוברת שינוי? בטוח שלא האישה המבוגרת, אז נשאר הנווד. אנחנו לא יודעים אם הוא ישיב את היהלום ובכך באמת יעבור את השינוי שהוא מבקש לעצמו. עצם העובדה שהאישה הציבה בפניו אתגר מעשי, פותחת אפשרות לשינוי אמתי. יהיו מי שיחשבו שהשינוי חל כבר קודם, בזמן שהתרחק עם היהלום, הרהר, וחזר לומר שהוא רוצה משהו אחר. בסיפורים, ולדעתי גם בחיים, כדי ששינוי יחשב שינוי, מחשבות ודיבורים זה לא מספיק – שזה קצת מצחיק לומר על סיפורים, יש להודות. מצחיק בצד – צריכה להתרחש פעולה שתגשים את השינוי במציאות. רק אז הוא נספר.

אם תציצו שוב על הסיפור, תראו שהמשפט האחרון ממוסגר. המשפט זה  אינו חלק מהסיפור כפי ששמעתי וקראתי אותו פעמים רבות בכל מני מקומות. אני הוספתי אותו.

דמויות בסיפור עוזרות גם לבחון אותו ולבדוק אם הוא שלם, פגום או חסר

מה פתאום הוספתי משפט לסיפור, ואיך ידעתי להוסיף דווקא את המשפט הזה? ובכן: אחרי ששמעתי וקראתי את הסיפור כמה פעמים בכל מני מקומות, התבססה אצלי ההרגשה שמשהו לא נכון, לא קורה כמו שצריך. הדרך הטובה ביותר עבורי לבדוק את העניין היא לספר את הסיפור. כשמספרים, מתחדד הקשב לדמויות – לאלה שמופיעות בטקסט, לעצמי ולמאזינים. התגובה השכיחה הייתה מן "אווווו" שאנשים נוטים להשמיע כשהם מתכוונים לומר "יפה" על סיפור. התגובה המסוכרת הזו הייתה מוזרה בעיניי לנוכח הטקסט. מה בסך הכל עשה הנווד – שב על עקבותיו ואמר משהו שמוציא אותו טוב? מה מרגיש וחושב המאזין? שהאישה המבוגרת כנראה לא שמה לב שהנווד גנב ממנה? שהנווד שראה כגנב שינה את ליבו לנוכח תמימותה של האישה ועכשיו הוא אדם טוב יותר?

בהיעדר המשפט האחרון, אם אני מתבוננת על הסיפור דרך עיניו של הנווד, השיבה לאחור והדברים שהוא אומר הם סוג של ליטוף עצמי. אם אני מתבוננת על הסיפור מנקודת מבטה האישה המבוגרת, אני סתם ניצבת. נטולת תפקיד משמעותי בסיפור. כמו שלמדנו מסיפורים, נשים מבוגרות מופיעות בהם כשהגיבור או הגיבורה צריכים ללמוד משהו משמעותי. לא יכול להיות שהיא שם סתם.

בגרסאות שמצאתי, שתי הדמויות לא משלימות את חלקן במהלך הדרמטי. הנווד לא מגשים שינוי והאישה המבוגרת לא ממלאת את תפקידה בשינוי עד הסוף.

לספר את הסיפור מתוך הדמויות

אחד התרגילים המצוינים בסיפור סיפורים, וזה שעזר לי להבין שחסר משהו ולמצוא מהו, הוא לספר את הסיפור מספר פעמים, מתוך הדמויות. בכל פעם, דמות אחרת. נסו לספר את הסיפור מתוך הנווד בגוף ראשון, "הלכתי לאורך הנחל וראיתי במורד הדרך…".  נסו גם לספר את הסיפור מתוך האישה המבוגרת בגוף ראשון, "ישבתי על גדת הנחל ובהיתי במים. ממעלה הדרך התקרב נווד…"

אם תבצעו את התרגיל תוכלו להרגיש איך אחרי שהנווד אומר "את מה שאפשר לך לתת לי אותו" הוא ממתין לתגובה. מבחינתו, הסיפור לא יכול להסתיים שם. תוכלו באותה מידה להרגיש איך אחרי שהאישה המבוגרת רואה שהנווד שב על עקבותיו, ושומעת את הבקשה, ברור שהיא תשיב. אין בסיפור משהו שמעיד על כך שהיא שתקנית או לא מתייחסת לבקשות של אחרים, גם אם היא בוהה.

כשסיפרתי את הסיפור מתוך דמותה, היה לי קל יותר להרגיש ולהבין אותה. את מאפייני הדמות, את אופייה, את דרך התנהלותה בעולם. בעיניי, זו דמות שניקתה מתוך המחשבות וההתנהגות שלה רעש מיותר. אני יודעת את זה משום שבטקסט הסיפורי היא מתנהגת בבהירות. אנחנו לא שומעים על המחשבות שלה, אלא את הביטוי שלהן, מה שהיא אומרת. היא לא גוררת עודפים לתוך השיחה. הנווד שואל אותה אם יש לה משהו לאכול, היא עונה שיש לה קצת מזון, איפה הוא ומה הרשות שהיא נותנת. שואל הנווד אם הוא יכול לקחת את היהלום היא עונה מה שהחליטה לענות. היא לא אומרת שיהלום אי אפשר לאכול, לא מתחשבנת עם בן שיחה על השינוי בבקשה שלו. לפי אותו קו היא גם לא קמה לרוץ אחריו כדי לקבל בחזרה את היהלום – היא נתנה אפשרות לקחת אותו אז זהו. לכן, כשהנווד חוזר עם היהלום ומבקש בקשה נוספת, ברור לי שהיא עונה לבקשה, ומתוך אותה רוח שיש לה לפי הסיפור. תשובה ברורה לבקשה ברורה. לכן הוספתי את המשפט האחרון שגם בו אין התחשבנות, הסברים וסדנה שלמה של חקר עצמי. תשובה בהירה, מעשה פשוט.

דמויות בסיפור עוזרות לחשוף גם את המנגנון הדרמטי שפועל על המספר והמאזין

ביקור שני בסיפור שאתם מתכוונים לספר מתוך הדמויות וכדי להכיר אותן, התנסות התחלתית בסיפור למאזין והתבוננות בתחושות, רגשות ומחשבות של עצמכם, עוזר לחשוף לא מעט פרטים על מנגנון הדרמה בסיפור. המידע הזה חשוב למספר הסיפור מכל מני סיבות. בין השאר הוא משפיע על אופן השימוש בקול אצל כל דמות, על איך מותחים את הקשת הדרמטית, על איפה נכון להאריך או לקצר, איפה לא, אם הסיפור מחזיק מים באמת, או לא, ואיך לספר אותו כך שכל הנוכחים יחושו את ערכו האמתי.

עד שהוספתי את המשפט האחרון, התגובה לסיפור הייתה "אווווו". יפה. נייס. בעיניי, לא בשביל זה קיים הסיפור הזה. אחרי שהוספתי את המשפט האחרון, עדיין מופיע ה"אוווו" אחרי שהנווד אומר את מה שהוא אומר. אלא שאז נוחת המשפט האחרון והקהל משתתק לתוך מחשבותיו. הפער שנוצר בסיפור עובר אלינו למחשבה. מה עשה הנווד, כבר פחות מעניין.

Tweet about this on TwitterShare on LinkedInShare on Facebook

רק משתמשים רשומים רשאים להגיב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.