מספרי סיפורים | סטוריטלינג

מה זה סטוריטלינג? סיפור סיפורים

יולי 24, 2017

מה זה סטוריטלינג - מספר סיפורים בפעולה בכיכר השוק, מרוקו

סטוריטלינג זה 'סיפור-סיפורים' באנגלית. מהו סיפור סיפורים? זה משהו שאנשים עושים כשהם נפגשים. ביטוי לצורך שלנו לשתף, להקשיב ולספר, תקשורת הדדית. סיפור סיפורים הוא גם ביטוי לתפיסת עולם הרואה בשיתופיות והדדיות את דרך החיים היותר בריאה לבני-אדם ולטבע הסובב אותנו. זו השפה שיצרו בני-אדם כדי לשתף את תפיסת העולם הזו.

בנוסף, זו גם אמנות המתקיימת ברציפות לאורך תולדות האנושות מאז ועד היום, ותתקיים גם בעתיד. האמנים העוסקים באמנות הזו נקראים מספרי סיפורים. המילה 'אמנים' יכולה לבלבל קצת – זו גם יכולה להיות איזו סבתא שאוספת את המשפחה במוצאי-שבת כדי לספר לכולם על "היה היה פעם" או "זוכרים את השכנה שגרה פעם ממול? אז היא…" שממשיך לתוך סיפור מרתק שאולי לא יהיה רק על השכנה, יתגלגל למחוזות רחוקים וקרובים, יגרום לסבתא להיאנח בדרך, ובתוכו יסתתרו כל מני פרטים שסבתא רוצה שנדע, נזכור ונבין איך הם קשורים אלינו – בלי שהיא תגיד זאת במפורש. אז סבתא אולי לא נחשבת כיום ל'אמנית' אבל מה שבטוח הוא שהיא בעלת יכולת לטוות סיפור כהלכה ולרתק את המאזינים. שזה מה שקובע.

לא כל שיתוף של אנקדוטות, קטעי אירועים, בדיחות ומידע הוא סטוריטלינג. בסיפור סיפורים, יחידת הבסיס לשיתוף היא סיפור, וליצור הזה יש מאפיינים ייחודיים שעושים אותו כזה.

אמנות הסיפור התקיימה לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, וגם לה יש תקופת תחייה/התחדשות שקורית דווקא בעידן המודרני. התחייה החלה לפני כחמישים שנה בקנדה, ומאז התפשטה לכל רחבי העולם. לתנופה השקטה הזו יש כמה סיבות, אלה המרכזיות לטעמי:

תופעת-נגד או איזון לשאיפה של שליטים לחנוק את הפולקלור (ידע עם) ולכפות שיטת חינוך היררכית – לכפות את דעתם ה'נכונה' של מעטים, על רבים. בעניין הזה כבר כתבתי פעם על המלכה ויקטוריה חיה ונושמת במשרד החינוך. הישראלי, לצערי.

תופעת-נגד או אופציה לתקשורת המונים, שנשלטת בידי קבוצה קטנה של אנשים. סטוריטלינג, בגלל שהוא קורה פנים אל פנים, לא יכול להגיע לכמויות אדירות של אנשים. הוא אירוע מקומי, קטן, בין-אישי.

תופעת-נגד להשלכות החברתיות של העידן התעשייתי והקפיטליזם, המתאפיינת ברצון של מעטים לנצל לטובתם משאבים השייכים לכולם. סיפור סיפורים לא שייך לאף אחד. אי אפשר להיות הבעלים שלו. הוא משאב אנושי חופשי. הוא מעודד מחשבה חופשית ושאילת שאלות. אם מנסים לשלוט בו, סיפור סיפורים הופך למשהו אחר.

געגועים לדבר. היפה בעניין הזה שגם אנשים שמעולם לא חוו סיפור סיפורים, מתגעגעים לזה. אפילו בלי לדעת. דוגמה מרגשת קרתה כשהתפוצצו הכורים בפוקושימה (2011). רעידת אדמה, אסון גרעיני, בתים קרסו, אין חשמל, כעבור כמה שעות כבר אין גם ניידים. אי אפשר ללכת לחדר לקרוא ספר, אי אפשר להסתובב יותר מדי. מה עשו האנשים? את מה שהצעירים סיפרו מאוחר יותר שלא יצא להם לעשות אף פעם: התיישבו יחד במקום מוגן, שאלו קצת שאלות ופצחו בסיפור סיפורים בין זרים גמורים. על עצמם, על מה הם עושים, על קרובים ורחוקים, על הדאגה למה יהיה ועוד כל מני. יפנים, כן? אנשים שלא רגילים לשתף, וודאי שלא את מחשבותיהם הפרטיות וודאי שלא את רגשותיהם. זה יפה ואנושי – עוד מאפיין חשוב של סיפור סיפורים.

שינויים דמוגרפיים שנגרמו בעיקר מהגירה, והפכו קהילות לפחות הומוגניות מבעבר. לפני שהחלה הגירה גדולה בעולם, מספרי סיפורים סיפרו לאנשים שלהם – אלה שחיו אתם באותו מקום, הכירו מילדות את אותם אנשים, תרבות, מזג אוויר, מסורת. הם למדו כשמספרים צעירים מתחנכים על ברכי מספרים וותיקים וחיים אתם לאורך זמן. ההגירה "ערבבה" את הקהל, את המספרים והסיפורים. זה דרש ממספרי סיפורים לעדכן את המיומנויות שלהם ולהתאים את עצמם למצב החדש. עדכון המיומנויות הזה, מה הוא כולל ואיך עושים אותו בעולם החדש – הם חלק ממה שקורה בתקופת התחייה של אמנות הסיפור.

עם התחייה, התחזקו גם מספרי הסיפורים בתרבויות ששימרו את מקומה של האמנות הזו במרקם האורגני של החיים, ללא קטיעה. אירלנד היא דוגמה בולטת לחברה ששימרה את אמנות הסיפור ברצף. מספרי סיפורים היו תמיד והם עד היום, חלק מרכזי ממה שהאירים עושים תחת ההגדרה 'תרבות'. שם, הרבה מספרים הם יותר 'מספר קהילה' מ'מספר במה' שהיא לא המקום הטבעי למספר סיפורים.

בעניין הזה נכון לציין גם את היהודים כבני תרבות ששימרה את יכולת הסיפור הקהילתית שלה. הגדה של פסח היא מעשה סיפור חי, טקסי, חוזר על עצמו כבר מאז יציאת מצרים. הגדה, היגוד, מגיד – אלה כולן מילים שקשורות במעשה סיפור בין אנשים. מגיד הוא בעל מקצוע. כך גם דרשן – עוד עיסוק שכמעט ונשכח והתכווץ להטפה. בשלוש השנים האחרונות יש לנו בית מדרש למספרי סיפורים ובשנה האחרונה הגענו לגעת בדרשנות. לחקור, ללמוד, לתשאל, להטיל ספק, למצוא זוויות חדשות ולהביא את הדברים לתוך הקהילה כסיפור סיפורים. גם זה, חלק מהתחייה.

עניינים לשוניים וחשיבותם במסגרת חשיבותן של הגדרות

מי שעוקב אחרי האתר הזה מספיק זמן, וודאי שם לב לכך שפתאום הופיעה בכתיבה שלי המילה 'סטוריטלינג'. עד לא מזמן השתמשתי רק ב'אמנות הסיפור' ו'סיפור סיפורים'. כמו שכתבתי למעלה זה אותו דבר בדיוק, רק באנגלית. מה העניין? פשוט על השולחן – על 'סטוריטלינג' אפשר לומר שזה משהו חדשני. האנגלית עושה שזה יישמע משהו שהגיע מחו"ל. בחו"ל, אם לא ידעתם, storytelling היא מילת באזז מטורפת כבר לא מעט שנים. בעיקר בין אנשי שיווק, פרסום וטכנולוגיה. שם, בגולה הדוויה, סטוריטלינג זה משהו שמדביקים לכל דבר שרוצים למתג מחדש ולעשות עליו כסף, בלי שום הבנה בעניין האמתי. איך יגידו האנשים שעוסקים באותם תחומים בישראל 'סיפור סיפורים'? אתם יכולים לנחש את מה ומי זה מזכיר, לא? זה לא cool.

אני מודה שכשבעקבות בקשה שלי לקבוע לדבר הזה שם קבעה האקדמיה ללשון העברית 'סיפור סיפורים', קצת הצטערתי. סטוריטלינג זו מילה הרבה יותר מגניבה ואלגנטית. כעבור זמן, הבנתי שהאקדמיה עשתה טובה גדולה למספרי סיפורים דוברי עברית. את התואר שלנו אף אחד בתחומי השיווק, הפרסום והטכנולוגיה לא משתוקק לנכס למה שהוא עושה.

עוד דבר שחשוב לדעת במסגרת הגדרות הוא שסטוריטלינג היא מילה אחת ולא חיבור של שתי מילים. התרגום העברי המדויק גם הוא בן מילה אחת – סיפור, מילת פועל. אלא שהמובן הזה של המילה 'סיפור' נשכח מרוב האנשים כבר מזמן. לכן נקבע 'סיפור סיפורים'.

למילה 'סיפור' נצמדו עוד שיבושים. היא הפכה להיות השם השגור לכל טקסט בכל גודל ומבנה, כולל פרסומות וסטטוסים בפייסבוק. משתמשים בה גם כמילה נרדפת לבלוף – משהו שאינו נכון או אינו נכון עובדתית במכוון. יש גם המחליפים בין 'סיפור' ו'נרטיב'. אלה עניינים קשורים אך שונים.

מדוע זה חשוב? מפני שבהיעדר הגדרות ברורות ומוסכמות, עולה הבלבול. במקום לחקור כדי לאתר את ההגדרות ולסדר את הבלבול, יוצרים איזו הכללה רדודה ומתקדמים אתה. הכללה רדודה מורידה את הרמה של כל דבר ומשרתת את מי שמעדיף עמימות. מכאן ועד ל"זו דעתי" או "מניסיוני" או "בגרסה שלי" או "ככה אמר סטיב ג'ובס" הדרך ללא למדנו כלום די קצרה. כל זה בהתייחס לאמנות הסיפור שהיא אמנות גבוהה ומורכבת. לכן אני משתמשת עכשיו גם במילה סטוריטלינג, כדי שמי שמחפש ימצא גם תשובה שתסביר לו כמה דברים שכדאי לדעת.

מה זה סטוריטלינג הלא הוא 'סיפור סיפורים'

ההגדרה, שלי במקרה הזה, מעידה על המורכבות. תחזיקו חזק, קודם ההגדרה ואחריה ביאורים: סיפור-סיפורים הוא מעשה היגוד קהילתי, הדדי ודינאמי, המתרחש בזמן אמת. הוא תהודה לצורך האנושי הבסיסי ליצור סדר ואיזון, לפחד פחות. סיפור סיפורים מכוון ליצירת ההזדמנות או פתיחת האפשרות לבקר רעיונות חדשים וישנים, דרך פעולות פנימיות – מנטליות, רגשיות וקינסטטיות – כדי להגיע להבנה, ללמוד לעצמנו, לזכור ולהתבדר (גם במשמעות חינוך ולמידה), כיחידים וכחברים במגוון מעגלי זהות. המעשה הזה קיים בעולם מהזמן בו היכולת לשתף משהו שהוא מעבר למובן מאליו, עם אדם נוסף מלבד עצמך, הפכה להיות חיונית להישרדות בני-אדם.

ביאורים:

מעשה היגוד – קל יותר להבין מהו מעשה היגוד, אם חושבים על ליל הסדר. הגדה של פסח היא לא רק טקסט שיושב על מבנה של סיפור. היא גם הקשר, עשייה, סדר פעולות, הנחיות תקשורת והוראות לניהול אירוע. היא אמירה של סיפור בדיבור לפי כללים מסוימים.

קהילתי, הדדי – סיפור סיפורים נעשה בין אנשים, לא בין אדם לעצמו. בדרך כלל, יש בין האנשים האלה קשר כלשהו, אפילו אם הוא רק לצורך האירוע. הם מסכימים מראש להיות יחד. בזמן הזה גם קצת יותר אכפת להם זה מזה. הם מרגישים קח-תן, קשר הדדי ולעיתים קרובות לוקחים חלק פעיל – אומרים או שואלים משהו, לפעמים את המספר, לפעמים זה את זה. הם מרגישים שיש להם הרשות לקחת חלק.

דינאמי, מתרחש בזמן אמת – אין מעשה סיפור אחד דומה למשנהו, גם אם מדובר באותו מספר, אותו סיפור ואותו קהל. תמיד יש שינוי. בגלל שהאירוע קורה בזמן אמת, הכל קורה עכשיו. אין אפשרות לערוך, לחזור לאחור, לעזוב לרגע ולחזור לאותו מקום. יוצאים לדרך ומאותו רגע מובילים את ההיגוד עם מה שבא.

תהודה – סיפור סיפורים הוא הד למשהו, ביטוי. המשהו העמוק מתחת לכל זה קשור בצורך בסדר ואיזון. המציאות מפחידה, שסועה, אין לנו שליטה מלאה עליה, אנחנו לא תמיד מבינים אותה. בסיפור סיפורים יש תבניות ברורת, יש ביטחון. זה מנחם אותנו. זו גם הסיבה לכך שילדים אוהבים לשמוע את אותו סיפור המון פעמים. הם רוצים להיות בטוחים שלפחות בסיפור, מה שקורה הוא מה שיקרה גם בפעם הבאה.

פעולות פנימיות – מנטליות, רגשיות וקינסטטיות – סיפור סיפורים פותח אנשים למחשבה ולשאלות. בגלל זה, יש מקומות בהם סיפור סיפורים נחשב לפעילות מסוכנת. שכה אחיה. בעיקר במקומות בהם רוצים שהציבור יפעל לפי כללים מוכתבים ולא ישאל שאלות. איך זה קורה, החטא האיום והנורא הזה? כשמספר מספר סיפור, הוא מוסר למאזין מידע מינימלי – דרך המילים, הקול והמחוות שהוא עושה. המידע הזה עושה למאזינים 'סרט' בראש. הסרט הזה מעורר תגובות, רובן פנימיות. אנחנו חושבים על מה שאנחנו רואים ב'סרט' (פעולה מנטלית), אנחנו מרגישים כל מני דברים וגם מגיבים פיזית (פעולות קינסטטיות). התגובות הפיזיות הן זעירות יחסית, אבל הן קיימות. אפילו אצל אנשים המשותקים בכל גופם. בכל מקרה – משהו מתרחש בתוכנו וההתרחשות הזו פותחת אפשרויות.

כיחידים וכחברים במגוון מעגלי זהות – עניין הזהות, הוא אולי העניין המרכזי בסיפור סיפורים. חלק חשוב מגיבוש הזהות נעשה תוך חיכוך עם אחרים. בכל פעם שאנחנו נוכחים במעשה סיפור, יוצא לנו לחשוב גם על עצמנו, על כל מני דברים שקורים עכשיו או קרו לנו בעבר. אנחנו מסתכלים עלינו ולומדים דברים, מנסחים את עצמנו לעצמנו קצת יותר ברור. אנחנו חושבים גם על המשפחה שלנו, על קרובים ומכרים, נזכרים באנשים, מתעסקים במקום שלנו בחברה ובמי אנחנו בעינינו. בפעם הבאה שתהיו באירוע סיפורי, שימו לב לאן המחשבות שלכם נודדות.

ואחרון – אין מתפקידם של מספרי סיפורים לספר את המובן מאליו ואת מה שאין בו עניין מיוחד למישהו אחר. stating the obvious זה לא התחום שלנו. התחום שלנו הוא מה שמעבר לדברים הגלויים והמובנים ממילא. אלה דברים שראוי שאחרים יתבוננו בהם כי הם חשובים להישרדות. 'הישרדות' זו מילה שזורקת את הדימיון למצבי קיצון פיזיים. כיום, רובנו לא חיים במצבים כאלה. מספרי סיפורים כבר לא מספרים לשבט שלהם על ציד ממותות ואריות. אלא שהישרדות קשורה גם ברגש, ברוח ובנפש. גם בחוסנה של קהילה. אלה נמצאים כיום תחת איום כבד מבעבר. הרבה אנשים מסתובבים פצועים. סיפור סיפורים הוא תרופה חזקה לעניינים שכאלה. כל אחד בולע כמה שהוא צריך באותו רגע, הולך ומעבד לעצמו או עם אחרים. לא נדיר שאחרי סיפור ייפתח דיון בין הנוכחים.

מודל הליבה של אמנות הסיפור

המודל הוא שותפות-דינאמית-הדדית בין שלושה (משהו שלא מפסיק לזוז ולהשתנות בין שלושה שהם בשותף): שליח ציבור (מספר סיפורים), עד (מאזין) והיגוד (הטקסט המדובר וניהול האירוע הסיפורי). כדי שיתחולל סיפור סיפורים, שלושת השותפים חייבים להיות נוכחים באותו זמן, באותו חלל פיזי, פנויים לתקשר זה עם זה. כל אירוע סיפורי תלוי בהשפעה של המאזין, המספר והסיפור זה על זה, שוב ושוב, מהתו הראשון של מעשה סיפור ועד התו האחרון.

בשונה ממה שנדמה לרבים, המאזין אינו פאסיבי, הטקסט אינו מקובע והמספר אינו ה'בעלים' של הסיטואציה. זו שותפות משולשת הפועלת בהשפעה הדדית, בהתמדה.

מיהו מספר סיפורים

מספר סיפורים הוא מי שיש לו המיומנות לשלב טקסט, קול ומחוות כדי לעורר סיפור בדמיונו של המאזין – שהוא המקום היחיד בו הסיפור באמת מתקיים. הוא מי שהציבור, הקהילה, האנשים, מכירים בו כבעל יכולת כזו (כמו הסבתא מתחילת הרשומה) בו בזמן, המספר הוא הפרוטגוניסט (הדמות הראשית) של האירוע הסיפורי – לא של הסיפור, ומטרתו העליונה היא הצלחת האירוע הסיפורי – לספר את הסיפור, לגרום לדבר הזה שקורה בדמיונם של האנשים לקרות, מהסיבה שהם רוצים וצריכים שזה יקרה. מספר סיפורים הוא מי שיכול להתחייב, לבצע ולשרת את האירוע הסיפורי באופן מלא. לשרת=לא להיות עסוק בעצמו.

כמו כל העוסקים באמנות, הערך הגבוה ביותר לאורו פועלים מספרי סיפורים הוא – אתיקה.

סטוריטלינג – מה זה לא

אם התעמקתם בהגדרות הלא פשוטות שלמעלה, די ברור שסטוריטלינג הוא לא אחד מהדברים הבאים…

  • לא הגרסה העסקית לסיפור סיפורים
  • לא שיטת שכנוע למנהלים
  • לא כלי מכירות
  • לא משהו שחיכה למדע שיאשר את קיומו
  • לא כלי להעברת מסרים
  • לא משהו חדשני בתחום השיווק או הפרסום שהגיע מחו"ל
  • לא משהו שמראים אותו – אנשים רואים בדמיון לבד
  • לא מתבסס על הרגש בלבד או 'כלי' לאותנטיות – אותנטיות זה לא משהו שקונים במכלת
  • ולא משהו שמותגים מספרים (חרף טענת אנשי שיווק ופרסום), כי מותגים לא יכולים לדבר.

סטוריטלינג יכול לשרת את הנ"ל והרבה יותר מזה, באמצעות יישום כלים, תפיסות ומודלים לפעולה – אם הכוונה מאחוריהם עומדת בכללי האתיקה שמספרי סיפורים מחילים על עצמם. קיימים גם ז'אנרים שונים בתוך האמנות שבמקרים מסוימים יכולים להיחשב יישומים.

הגדרה מקצועית מבדלת לבעלי מקצוע שאינם מספרי סיפורים

כפי שציינתי, וודאי שיש יישומים של חלקים ממה שמרכיב את אמנות הסיפור בתחומים אחרים. אלא שזו לא העילה לקרוא להם סטוריטלינג, אלא יישומים של סטוריטלינג – סיפור סיפורים. לטובת הסדר הטוב הוסכם בזמנו, בשיתוף בין מספרי סיפורים ואנשי מקצוע מתחומים אחרים, שצריך למצוא תואר מבדל למי שעוסק ביישום. תרומתי הצנועה לדיון ההוא וההצעה שהתקבלה על המשתתפים, היא לכנות את מי שעוסק ביישום של חלקים מאמנות הסיפור story practitioner במובדל מ storyteller. לא כולם מכבדים את הבקשה להגדרה מבדלת, כדאי לדעת שהיא קיימת. בעיקר אם אתיקה או כבוד בסיסי לקולגות ולעצמכם חשובים לכם.

Tweet about this on TwitterShare on LinkedInShare on Facebook

רק משתמשים רשומים רשאים להגיב.

    1. תודה יגאל, כתמיד. הרשומה תתרחב בעקבות בקשה לבאר כמה עניינים, אז מוזמן שוב בעוד יומיים 🙂

    1. בהחלט, ואנחנו נושאים אתנו את ההשפעה של חלק מאותם סיפורים, או שיעורים שלמדנו מהם. הרבה שנים. לפעמים הם גם משפיעים על החלטות שלנו, על מעשים שלנו, למרות שבמקור הם לא הסיפורים שלנו. איכשהו הם נהיים קצת כאלה עם הזמן.
      חתימה טובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.