מספרי סיפורים | סטוריטלינג | תרבות ואמנות

כשמספרים סיפור | מה הדבר הזה שקורה ולמה יש לזה כל כך הרבה כוח

מאי 31, 2017

כשמספרים סיפור, קורה משהו. כל אחד מרגיש את זה. תחושת המציאות משתנה קצת, גם תחושת הזמן. יש פתאום שקט והרגשה של חיבור עדין עם האנשים שיושבים יחד אתנו באותו מקום, מאזינים ומספרים גם הם. חיבור מורגש ולא מורגש, משהו שקשה לשים עליו את האצבע ולהגיד "הנה, זה" ובכל זאת זה שם. מורגש.

בפעם הראשונה שחוויתי סיפור סיפורים של ממש, בכיתי. זה היה בשנת הלימודים השנייה בקורס מספרי סיפורים. תקופה ארוכה חשבתי שהבכי הגיע מכך שהתחלנו ללמוד לספר סיפור אישי. רבים סבורים שאם יבחרו לספר סיפור אישי, זה יהיה יותר נוגע, יותר אמיתי. מה שאוהבים לכנות 'אותנטי'. חשבתי שהייתה עוד סיבה לבכי – שעוד מעט אצטרך לספר סיפור אישי שלי. עם כל הרצון שלנו לבוא לידי ביטוי ולהביא את עצמנו לתוך העולם, לא פשוט לספר סיפור אישי. בין אם הסיפור באמת אישי או רק נדמה כזה, יש בכך חשיפה. אפילו בבחירת הסיפור. אפילו בבחירת ההזדמנות לספר את הסיפור.

כיום, כשאני יודעת שהמחשבות של אז היו רק גישוש התחלתי, אני מבינה את הבכי אחרת לגמרי: זה קרה בשנת הלימודים השנייה בקורס. המשתתפים כבר עברו כמה דברים בדרך, השילו מגננות ופחדים. הגענו לשלב בו מסוגלים פשוט לספר סיפור. פשוט להאזין לסיפור. זה מה שמספרי סיפורים אמורים לעשות, לא פחות וגם לא יותר. יש ביכולת הזו ניקיון גדול, שקט, פשטות מיטיבה. מצב שונה מאוד מהיומיום שהוא גועש, קטוע, מורכב. לא סתם כולנו שמים לב כשמספרים סיפור. זו הפתעה, צליל יוצא דופן, כמו מכה עדינה של כף על כוס קריסטל. שומעים את הצליל דרך כל רעש, צלול ופשוט.

בפשוט הזה נוצר רטט, מרגישים תשומת לב, אינטימיות, אולי אהבה. אלון רז קורא לזה טוב לב. אנחנו רעבים לתחושות האלה שתעבורנה בינינו. הן אמורות לעבור, אנחנו ממש מרגישים את זה. גם מרגישים שבעת הזו, לפחות במרבית הזמן, הן לא עוברות.

כשפשוט מספרים סיפור, כשפשוט מאזינים לסיפור, זה קורה. הרעב מקבל מענה קטן, קצת מבהיל אפילו, לכן הבכי. בכי שאומרים עליו "זה בכי טוב". לטוב, מסתבר, יש כל כך הרבה כוח. וזו אולי הסיבה העמוקה ביותר לבחירה שלי להיות מספרת סיפורים.

Tweet about this on TwitterShare on LinkedInShare on Facebook

רק משתמשים רשומים רשאים להגיב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.