בתשובה לבקשה להסביר מה הדבר הזה שקורה כשמספרים סיפור ולמה יש לזה כל כך הרבה כוח

מאי 31, 2017 2 תגובות על ידי Limor

בפעם הראשונה שחוויתי סיפור סיפורים של ממש, בכיתי. זה היה בשנת הלימודים השנייה בקורס מספרי סיפורים. תקופה ארוכה חשבתי שהבכי הגיע מכך שהתחלנו ללמוד לספר סיפור אישי. אנשים רבים סבורים שסיפור אישי יותר נוגע, יותר אמיתי, מה שאוהבים לכנות 'אותנטי'. חשבתי שהייתה עוד סיבה לבכי – שעוד מעט אצטרך לספר סיפור אישי שלי. כיום, כשאני יודעת שהמחשבות של אז היו רק גישוש התחלתי, אני מבינה את הבכי אחרת לגמרי: זה היה בשנת הלימודים השנייה בקורס. המשתתפים כבר עברו כמה דברים בדרך, השילו מגננות ופחדים. כבר הגענו לשלב בו מסוגלים פשוט לספר סיפור. פשוט להאזין לסיפור.

בפשוט הזה נוצר רטט, מרגישים תשומת לב, אינטימיות, אולי אהבה. אלון רז קורא לזה טוב לב. אנחנו רעבים לתחושות האלה שתעבורנה בינינו. הן אמורות לעבור, אנחנו ממש מרגישים את זה. גם מרגישים שבעת הזו, לפחות במרבית הזמן, הן לא עוברות.

כשפשוט מספרים סיפור, כשפשוט מאזינים לסיפור, זה קורה. הרעב מקבל מענה קטן, קצת מבהיל אפילו, לכן הבכי. בכי שאומרים עליו "זה בכי טוב". לטוב, מסתבר, יש כל כך הרבה כוח.

Tweet about this on TwitterShare on LinkedInShare on Facebook

2 תגובות

  1. דינה
    4 שבועות עברו - מאז שפורסם

    כמו תמיד את…!

    הוסיפו תגובה

    • Limor
      4 שבועות עברו - מאז שפורסם

      יום אחד תסבירי לי מה זה אומר 🙂

      הוסיפו תגובה

הוסיפו תגובה

כתובת האימייל לעולם לא תפורסם והיא משמשת להוספת תגובה בלבד.