חמש שנים קדימה | ללא קטגוריה

מי צריך לזכות בבחירות הבאות?

אוקטובר 29, 2016

%d7%94%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%90%d7%95%d7%aa

לפי השיחות והוויכוחים הפוליטיים שאני קוראת ושומעת, נדמה שהרבה ישראלים בטוחים שאם "הסתומים ההם" יצביעו נכון, הכל יהיה יותר טוב. כמו שנראה כרגע, זה בכלל לא משנה מי ינצח בבחירות הבאות. הסיכוי לפתור בעיות אמתיות שיש כאן בעזרת תוצאות בחירות, הוא פחות מקטן. במקרה הטוב נקבל איזה פלסטר, יחד עם כמה פגזים לתוך עמוד השדרה.

למה אומרת? יש כמה סיבות:

מחזיקים את העיניים על מי יהיה ראש הממשלה, כאילו שהוא (או היא) לבדם יכולים לקבוע את גורל העם. אנשים באמת מאמינים שכל מה שרע כאן, זה בגלל ראש ממשלה? כזה או אחר? שכל קומבינטור במשרדים, שכל פקיד אטום, שכל גנב קטן או גדול של כספי ציבור, שכל מנהל תקציב ששולח כסף למקורבים במקום למי שצריך, זה בגלל שראש ממשלה לימד אותו לעשות ככה?

במערכת השלטונית של מדינת ישראל יש המון אנשים שעושים הרבה כדי לא לעזור לכלום. הם רק עוזרים לעצמם, מזיקים לאחרים, לפעמים אפילו בכוונה תחילה. הם כבר ראו כמה ראשי ממשלות מתחלפים. בכל פעם שאנחנו רבים על סוגיית ראש ממשלה לא בסדר, הם מחייכים, משמנים את השפם וממשיכים לעשות מה שמתחשק להם. מבחינתם יותר טוב שנמשיך להתעסק בוויכוח סביב ראש ממשלה, ולא נפריע להם להמשיך לסחוב.

אנשים שוכחים את פרדוקס השררה ו'מזדעזעים' מחדש בכל פעם שזה קורה. פרדוקס השררה זה כשבן אדם עולה בדרגות של איזושהי מערכת, בגלל תכונות והבטחות שמביאות אותו למעלה. כשהוא מגיע לפסגה, הוא עושה ומתנהג בדיוק ההיפך ממה שהבטיח, בעיקר לאנשים שהביאו אותו לשם.

זה קורה. זה לא נדיר. צריך לוודא שלמערכת יהיו איזונים ובלמים שימנעו מאותו אדם לסכן את הציבור והמדינה. צריך שבמערכת יהיו כלים שיאפשרו לאנשים לעשות משהו, במקרה והדברים משתבשים מאוד. וצריך שהציבור ידע שיש כלים כאלה, ידע להשתמש בהם ולא יפחד לעשות את זה.

זה לא משהו שאנחנו יכולים לדעת מראש. אבל אם זה קורה, למה להצביע לאותם אנשים שוב? שמעתי את התשובות, לא הבנתי איך הן התשובות שמשפרות את החיים של האנשים שנפגעים ממנהיגים או בכירים כאלה.

במקום להעמיד מנהיגים מול רף תוצאה, אנחנו משווים אותם זה לזה. ומה אם אף אחד מהם לא עובר את הרף וכולם מקבלים ציון נכשל? יותר קל לראות את הבעיה הזו אצל האמריקאים, נכון? אצלנו זה נראה בדיוק אותו הדבר. מצד אחד אני לא מבינה למה צריך כמות כזו של סיקור מערכת הבחירות בארה"ב, במדיה הישראלית. מצד שני, אם זה יעזור לנו להבין משהו ולעשות יותר נכון, אז הלוואי.

להצביע עבור מישהו שלא משרת את העם, רק כדי לא להצביע עבור מישהו שאתה לא סובל, זו דרך מאוד משונה להחליט למי להצביע. לפי מה מדרגים יכולת של ראש ממשלה או מפלגה? ולפי מה בוחנים את ההתנהלות שלהם אחרי שהם נבחרו? איזה שיקול דעת צריך להפעיל אזרח המדינה אם הוא רוצה שיהיה כאן יותר טוב? האמת, זה די פשוט – לפי היכולת שלהם לפתור בעיות אמתיות שמכבידות על תושבי המדינה. מה שמביא אותי לסיבה הבאה שבגללה לא משנה מי ינצח בבחירות הבאות –

חברי ממשלת ישראל ורוב חברי כנסת ישראל, לא מטפלים בבעיות האמתיות שיש כאן כרגע. למעשה, בכלל לא בטוח שהם רואים את הבעיות האמתיות. תגידו לי יש המון בעיות, תגידו לי יש כל מני אינטרסים, הכל נכון. אלא שמתפקידה של מנהיגות להסיר את המכשולים הכבדים ביותר שעומדים בדרכם של כמה שיותר מתושבי המדינה בכל רגע נתון. אם הם לא, וזה עובר מממשלה לממשלה ומכנסת לכנסת כבר המון שנים, צוות הנבחרים שלנו משחק בתוך מגרש צר ולא רלוונטי שנוח לו לשחק בתוכו. למי נצביע זה ממש לא משנה, עד שלא נשנה את המגרש.

אנחנו לא טורחים לברר מה הבעיות האמתיות ולכן לא דורשים מהמנהיגות לפעול לתקן אותן. יכול להיות שאם היינו עושים את זה, לא כל מי שנכנס לרשימות כיום, היה שש לרוץ לשם. יכול להיות שאנשים שונים לגמרי היו נראים לנו מתאימים למלא תפקידים ציבוריים. יכול להיות שמישהו שם לב לזה שאני טוענת שאני יודעת מה הבעיות האמתיות. יש לי דעה בעניין, תיכף אציג אותה.

אבל לפני כן: זה לא כל כך מסובך לברר מה הבעיות האמתיות שמכבידות על העם. אם לא תשאל, איך תדע? בואו נראה כנסת אחת, מפעילה ממשלה אחת, לערוך משאל עם אחד, שבו ישאלו שאלה פתוחה אחת, כל אזרחית ואזרח:

מה שלוש הבעיות שהכי מכבידות על החיים שלך כרגע, שהן בעיות שכבד מדי לפתור עם בני משפחה, חברים ומכרים?

ולא שהתקשורת תעשה את זה – ממש לא. כמו שאפשר להביא אנשים לקלפי ולאסוף מסכות אב"כ, אפשר להביא אותם למשאל עם. בפיקוח נציגי העם. שייבחרו על ידי העם. משאל עם בלתי תלוי. "אני לא רואה את זה קורה" זו תשובה של אנשים קצרי-רואי. יש דרך ויותר מאחת.

נראה אתכם מנהיגים יקרים, נראה את הנכונות שלכם לדעת מה באמת הבעיות שצריך לפתור. נראה אתכם אמיצים מספיק להנמיך את הלהבות והקרעים שאתם מלבים במקום לעבוד. כשתדעו מה הבעיות האמתיות ואנחנו נבחן אתכם לפי היכולת שלכם להירתם ולטפל בהן, לא יעזרו לכם יותר דיבורים על "ההם". כרגע הם עוזרים לכם מאוד – לא לעשות את מה שאתם אמורים לעשות בתוקף תפקידיכם הציבוריים.

הגרסה שלי לבעיות האמתיות שמכבידות כרגע על אחוז גבוה מאוד של תושבי ישראל:

שחיתות. בעלי העניין במדינה דמוקרטית הם אזרחי המדינה. לא חברות מסחריות, לא מדינות אחרות, לא מנהיגים, לא התקשורת, לא מפורסמים ולא טייקונים. שחיתות מנתקת את הקשר בין תושבי המדינה למנהיגות, בין עובדי חברות למנהלים, בין עובדי משרדים לשרים, בין תושבים וראשי מועצות. שחיתות היא נגע שמשאיר אנשים עם תחושת חוסר תקווה שאוכלת אותם מבפנים.

ריכוזיות בחסות החוק. יותר מדי כוח ואמצעים בידיים של פחות מדי אנשים, בלי מערכת של איזונים ובלמים שמופעלת על בסיס שוטף. במערכת ריכוזית, דו"ח מבקר המדינה הוא כמו יום הכיפורים לאדם נטול אמונה. עושים חשבון וזורקים לפח.

שחיתות וריכוזיות הן לא אותו הדבר. הן עוזרות אחת לשנייה לאכול את מה שציבורי לתוך הכיסים של הפרטי, ולדכא את העם על הדרך. ריכוזיות בחסות החוק פוגעת ביסודות הדמוקרטיה. באמת שלא משנה למי נצביע כל עוד ריכוזיות כזו היא חוקית.

פגיעה מתמשכת בתשתית הכלכלה. מקומות עבודה, שכר מינימום ריאלי, הבטחה לסיכוי הוגן לטפס מעל לקו העוני שיותר ויותר אנשים מתגלגלים לחיות מתחתיו. הגדרה הוגנת לעוני. הגדרה הוגנת למעמד ביניים. חוקים ואכיפה שעוזרים לאנשים להתקדם, להשתמש ביכולות ובמרץ שלהם – של כולם. אני האחרונה שאטען שלישראלים אין מרץ. יש הרבה, רק צריך לראות ברכה. רוב הישראלים לא מבקשים אלא לחיות בכבוד.

ביטחוניזם מעוור. אם לא הצלחתי להקפיץ מישהו עד עכשיו, יכול להיות שזה מגיע בסעיף הזה. למה אני מתכוונת ב'ביטחוניזם מעוור'? לא דווקא לזה שיש כאלה שלא סובלים את השימוש שעושה ראש הממשלה הנוכחי במילה 'אירן' כדי למשוך את המבט לעניין אחד ולעוור את המבט בעניין אחר. בעניין אירן הוא דווקא צודק. לא בגללו, בגלל אירן.

ביטחוניזם מעוור זה כל מה שמאפשר למדינה ולמערכות הביטחוניות לחרוג מסמכויותיהן במסגרת דמוקרטיה, בין שאנחנו יודעים מזה, ובין שאנחנו יודעים מזה בכלל. אנחנו נוטים לשתף עם זה פעולה בגלל מה שנדמה לנו כ"המצב הביטחוני". אנחנו סומכים על "בחורינו הטובים" בעיניים עצומות ומוסרים את המנדט ל"אנשי מקצוע". אנחנו גם לא כל כך יכולים להשפיע על העניין בכלי הצבעה בבחירות.

אין מה להתכחש לכך שהמערכות הביטחוניות צריכות לקבל את הכלים והמנדט לעשות את מה שהן אמורות לעשות. אבל בין זה לבין להרשות לעצמן לחצות קווים, כל מני קווים, אין קשר. אם יש קשר, הוא צריך להיבחן בכובד ראש, עם אפשרות לנציגי ציבור להיות חשופים למידע עד איפה שאפשר. סיווג הוא כלי שעלול להתפוצץ בפנים. תשאלו את אנשי הממשל האמריקאי, הם יגידו לכם. מה שלהם עולה בעיקר במבוכה, אולי בתוצאות בחירות וכמה חיי אדם, יכול לעלות לנו הרבה יותר. אנחנו לא אמריקה. אנחנו כולה ישראל. לא שזה רע, רק צריך לדעת לשמור על זה.

רגע רגע, יקפצו אנשים. זה הביג דיל? אלה הבעיות האמתיות? מה עם שלום עם הפלשתינים, תדמית ישראל בעולם, דעא"ש והאיסלם הקיצוני, הנשיא האמריקאי הבא, יחסי ישראל והתפוצות – אלה בעיות רציניות!

רציניות, לא בהכרח הבעיות האמתיות, הכי קשות של אזרחי ותושבי ישראל.

מתוך רשימת "הבעיות הרציניות" יש אחת שבכל זאת שווה התייחסות יותר רצינית – שלום עם הפלשתינים. היא שווה התייחסות כי במעגלים מסוימים היא עולה כמעט בכל שיחה. באותה מידה, יש מעגלי-שיחה בהם היא לא עולה בכלל. זה אומר משהו על מיקומה של הבעיה.

כדי להגיע להסכם שלום ולחיות בשלום עם קבוצה אחרת, צריך לראות אותה – באמת. אם מסתכלים באמת, אם שואלים ומבררים, רואים חד וברור שהבעיה האמתית של הפלשתינים היא לא שלום עם ישראל. הבעיה האמתית הכי גדולה שלהם היא בדיוק אותה בעיה הכי גדולה שיש לנו (לדעתי) – שחיתות. כמו שכתבתי קודם – שחיתות היא נגע שמשאיר אנשים עם תחושת חוסר תקווה שאוכלת אותם מבפנים. ישראל היא לא הסיבה לשחיתות אצל הפלשתינים. ישראל עוזרת לשחיתות הזו להמשיך להתקיים. כמו שהיא עוזרת לשחיתות של מלך ירדן ירום הודו להמשיך להתקיים – על חשבון הפלשתינים.

יסלחו לי כל האנשים הטובים, חלק מהם יקרים לי מאוד שאני מקווה שנישאר מיודדים גם אחרי הפסקה הבאה: כל ההפגנות, הצעדות, הנפנופים, העצרות והשירים לשלום, כל האימהות בשחור, בלבן, ארגוני זכויות האדם אצילי הנפש ויפי התואר, לא שווים כלום, אבל כלום, אם הם לא מפנים את הפעילות שלהם לכיוון חיסול הבעיה הכי קשה – שחיתות. לא רק שהם לא מועילים, הם מזיקים. כי כשאתה חי בכלא השחיתות, כל המנפנפים טובי הכוונות נראים לך סתומים לגמרי, לא רואים אותך ממטר, ומשאירים אותך עם תחושת חוסר תקווה יותר גדולה. עוד יותר מזה – הדגלים שלהם נראים כמו משהו שעושה נעים בגב למושחתים.

אני בעד. רק בחיינו, בואו נכוון למקום הנכון.

כמה דברים על "הסתומים ההם"

"הסתומים ההם" זה רעיון שהפך להיות רעיון מרכזי בשיח הישראלי. הוא מבטא את עצמו בכמה דרכים – פרימיטיבי לעומת מתקדם, קשוח לעומת מעודן, עני לעומת עשיר, טהור לעומת מסתאב ומנוון, מסורתי לעומת חדשני – אתם יכולים להמשיך את הרשימה בעצמכם.

כל מה שהרעיון הזה מגלם, הוא דבר מאוד פשוט – יש שני קצוות והם מתוכנתים להיכנס זה בזה. להיכנס זה בזה, בא לידי ביטוי בכל מני דרכים: מתכנות לשנאה ועד לתכנות לביטול וזלזול. מקללות, צעקות, אלימות והתנהגות "שאי אפשר להעלות על הדעת", עד לארסיות מתוחכמת ומלאה בעצמה, שמתענגת על יכולתה להתבטא בעברית עילאית, ש"הסתומים ההם" לא מבינים או אפילו יכולים לקרוא. אם בא לכם אז גם חרמות ותיאורי-תופת של מה שיקרה למי שייתן יד ל"סתומים ההם". גם רצח. יש מי שעושה, יש מי שמלבה, ויש מי שמגביר את האש גבוה גבוה כדי לתפוס צילום מעניין.

"הסתומים ההם" הם אנשים שמרגישים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. כבר שנים.

"הסתומים ההם" הם אנשים שרואים איך מה שהם האמינו שהם צריכים לעשות כדי לפרנס את המשפחות שלהם, כדי לחיות בכבוד, כדי לבנות חוסן חברתי שיעזור להם ולאחרים מתי שקשה, נדרס, נמעך, מושמץ, נלעג.

"הסתומים ההם" הם לא גיבורי התרבות הפופולארית. אם כבר עושים עליהם תכנית, סרט, כתבה, זה כדי להראות, גם אם בדרך אמפתית או מתוחכמת, שהם "ישראל האחרת".

"הסתומים ההם" הם אנשים שלא מצטלמים טוב בזמן אסון. אז לא מצלמים אותם. שזה האח הקטן של לא מעבירים להם תקציבים ומשאבים לטפל בתוצאות האסון.

"הסתומים ההם" שמאשימים אותם בגזענות, חיים לעיתים קרובות בחברה מאוד מעורבת ומוצאים בה את דרכם עם אלה שכביכול שונים מהם. כמעט תמיד הם לא אלה שיעזו לכתוב או לומר משהו כמו "אני קוראת להם נאצים רק לצורך הדיון". גם הם, כמו רוב האנשים שקוראים להם "הסתומים ההם", מסתדרים לא רע עם "האחר" כל עוד הוא מתנהג כמותם… אם כבר יש להם פחד ושנאה, זה מול האנשים שקוראים להם "הסתומים ההם" כי אלה בדיוק כמו אלה, נראים אחד לשני כאילו הם חיים על פלנטות מקבילות, בטח שלא באותה מדינה.

"הסתומים ההם" הם האנשים "שלא חולקים אתנו את אותם ערכים". כמו בערות, הומופוביה ושנאת חינם, או כמו שחיתות, זלזול ואטימות?

"הסתומים ההם" הם אנשים שלא נראים כמונו, מתלבשים כמונו, מדברים כמונו, אוכלים כמונו, צורכים סמים כמונו, נוסעים לחו"ל כמונו, קוראים כמונו, מתייחסים לילדים שלהם כמונו. הם אחרים. בהכל.

"הסתומים ההם" הם אלה שחוזרים בתשובה, או יוצאים בשאלה, או השד יודע מה קורה עם העולם הרוחני שלהם.

"הסתומים ההם" הם קורבנות של בעיות אמתיות, שלא מטופלות לאורך דורות, שאומרים עליהם ש"הם הבעיה האמתית".

אם זה לא ברור, להיות "הסתומים ההם" זה מבאס. כמו שחלק מהסתומים ההם אומרים – זה זין. אנשים כאלה, שיורדים עליהם ומתעלמים מהם ולועגים להם רואים דבר ברור אחד

את המחר העגום של עצמם.

הדבר שבא להם לעשות, זה לזרוק בלוק לתוך החלון של אלה שקוראים להם "הסתומים ההם" כדי להעיר את תשומת לבם. הדרך החוקית היחידה שיש להם לעשות כזה דבר – לתפיסתם – זה להצביע עבור מי שנראה להם שיזרוק את הבלוק הכי חזק לתוך המגרש של הסתומים בצד השני. זו הצבעת ייאוש.

יהיו מי שיאמרו "אבל כל הזמן נותנים להם (לסתומים ההם). מה יוצא מזה?" תעשו לי טובה. אל תספרו לי שוב את הסיפור על הדגים והחכה. תחזרו לרשימת הבעיות האמתיות לפני שאתם מוסיפים מילה. כן, יש כל מני שכל הזמן נותנים להם. מה שיוצא מזה, זה מה שרשום שם.

אולי זה מרגיש טוב לבטל אנשים, ללעוג להם, לראות אותם כמצערים. באותה מידה אולי כדאי לקחת את הזמן לנסות להבין אותם. הם עדיין יהיו כאן הרבה אחרי הבחירות הבאות.

אז מה באמת צריך לקרות כדי שיהיה יותר טוב, ואיך זה קשור לבחירות הבאות?

צריך להבין ולהפנים שרק להצביע זה לא מספיק כדי לפתור בעיות מהשורש. גם אם תהיו מאוד פעילים לקראת הבחירות ותעזרו למפלגה שאתם תומכים בה, למחרת הבחירות תצטרכו לחזור ליומיום. היומיום קשה. מה אם החלפת מפלגת שלטון לא תעזור? מה אז האחריות שלנו כאזרחים?

אי אפשר לצפות ממנהיגות להמריא הרבה מעבר למחשבה הפוליטית והשיח הפוליטי של תקופה. תסתכלו על הדוגמה האמריקאית. טראמפ לא המציא את הז'אנר – הוא רק מתיר אותו לפרסום. טראמפ שיחרר פקק של בקבוק מלא ריקבון ותסיסה ששוכב בתוך הבטן של החברה האמריקאית כבר חמישה עשורים לפחות. קלינטון מתירה לפרסום – שלא ברצונה – פקק של בקבוק אחר מלא ריקבון ותסיסה, ששוכב בתוך הבטן של החברה האמריקאית זמן די דומה. אם זו המחשבה הפוליטית והשיח הפוליטי בחברה האמריקאית, המנהיגים לא יהיו שונים בהרבה. אם אנחנו רוצים מנהיגות אחרת ממה שיש לנו כרגע, נצטרך קודם לשנות את המחשבה ואת השיח בציבור.

מנהיגות לא מתפקדת אפשר ורצוי להחליף – מהיסוד. להגיע למצב הנוכחי לקח הרבה שנים של מנהיגות מאותם מעגלים שרואים היום. כדי לפרק את המצב הנוכחי, ייקח הרבה שנים של מנהיגות ממעגלים אחרים. אחרת זה פלסטר.

אם אתם חברי מפלגה כלשהי, תתחילו לבדוק איזו מנהיגות חדשה אתם רוצים לראות מול הבעיות האמתיות שאתם רואים. תמצאו את האנשים האלה, גייסו אותם ותחליפו את המנהיגות הקיימת מלמעלה עד למטה. מי שנשאר הם רק אלה שיכולים ורוצים לפתור בעיות אמתיות.

כרגיל וכמו שאוהבים כאן, אפשר להקים מפלגות חדשות. גם במקרה הזה, אם אתם לא מקימים מפלגה שכל נבחריה נמצאים שם רק בגלל שהם יכולים לעזור לפתור בעיות אמתיות, אל תקימו. לא בא לנו יותר כאלה.

ותפסיקו לחשוב במרווחים של ארבע שנים. הנבחרים הבאים צריכים לעמוד בעוד תנאי ואם לא שלא יתקרבו בכלל – בגלל שייקח הרבה זמן לתקן, הקרדיט לתיקון לא יהיה רק שלהם. הם יצטרכו להבין איזה שליח הם במרוץ, למסור את המקל לשליח הבא במצב הכי טוב שיצליחו להגיע אליו, ולעשות הכל כדי לוודא שכל חברי הנבחרת – חברי כנסת וממשלה לפניהם ואחריהם – שואפים לנצח עבור בעלי העניין – אזרחי מדינת ישראל.

קשה? בטח קשה, ביורוקרטיה וזה. הסבר יפה, לא תירוץ.

אם המנהיגות לא זזה, העם צריך לזוז. דמוקרטיה זה לא פוסטר שתולים וזהו. היא גם לא מערכת חד-צדדית. היא הופכת להיות חד-צדדית כשאחד הפרטנרים מרמה או מתעצל. שלא נתבלבל לרגע – 700 אלף איש בכיכר המדינה זה מהלך דרמטי. הוא מספיק לקצת שינוי. 700 אלף איש, פעם בשבוע, לאורך חודשים רבים ואפילו שנה, בכל פעם במקום אחר במדינה ולא רק בערים הגדולות, יביא הרבה יותר. לא רק לחץ על המנהיגות לשנות דרכיה ולטפל בבעיות האמתיות. עוד כל מני דברים.

אנשים יגידו למי יש כוח, זה לא יעזור, התקשורת תגיד "קיצוניים" "שוליים" ועוד כל מני שטויות שאומרים לה לומר. אבל ההיסטוריה מלמדת אחרת – בכל פעם שמנהיגות נכשלה בפתרון בעיות אמתיות ומשכה את זה מספיק זמן כדי להשאיר את העם בלי אוויר לנשימה, ההתקוממות העממית כפתה שינוי.

אז מה דחוף? נתקומם מחר. בסדר. רק עוד דבר אחד קטן:

ככל שדוחים טיפול בבעיה אמתית, נדרשים פתרונות יותר קיצוניים כדי לפתור אותה. הבעיות האמתיות שיש לנו כבר גדולות מאוד. אם תגיע קטסטרופה, היא תחייב אותנו לפעול. רק שזה יהיה הרבה יותר קיצוני ויקר ממה שיעלה לנו אם נזוז עכשיו. כמה יקר? הנה החישוב שלי:

ה"קיצוניים"? אלה שאוהבים לבטל אותם בתקשורת? רובם אנשים כמוני. אנחנו בכלל רדיקלים, מאמינים בשינוי מהשורש. אנחנו יודעים שזה לא פשוט, אנחנו יודעים שזה ייקח הרבה זמן, ושאפילו רומא לא נבנתה ביום – אז בטח לא ירושלים. אלא שבשונה מקיצוניים, אנחנו מאמינים שצריך לפעול במסגרת החוק.

אם נחכה לפיצוץ שיעיר את כולם כי כבר לא תהיה ברירה, הקיצונים האמתיים, אלה שלא חושבים שצריך לפעול במסגרת החוק או שטוענים שהחוק אינו לגיטימי, יכנסו עם המנהיגות הנבחרת מתחת לחופה. זה נתיב מילוט מהיר לכל מנהיגות חולה להמשיך ולהחזיק ברסן השלטון. תחת החופה כבר יש כמה כאלה. כרגע הם עושים קולות של תורמים, בעלי עניין, שושבינים ועדים, אבל הם חומדים את הכתובה.

השאלה היא אם אפשר להתעורר לפני פתיחת מושב כנסת ישראל שרוב חבריה ושריה חברים בארגוני פשע.

שבוע טוב.

Tweet about this on TwitterShare on LinkedInShare on Facebook

רק משתמשים רשומים רשאים להגיב.

  1. יקירתי……כן עברו אי אילו שנים…..בהם נפגשנו בעולם הסיפורים…..סוף סוף מאמר אמיתי ולא פלצני….מאוד אהבתי……

    אני די בטוחה שלא היינו מסכימות על הדרך לעקירת השחיתות….או אם יש לבני האדם היכולת ללא התערבות שמימית….היא כוללת כה הרבה בעיניי …וכה הרבה רובדים…

    מאחלת שבוע טוב……ושהנסיכה תתעורר סוף סוף…השאלה אם תצליח ללא הנסיך והמפגש ביניהם…

    אלקדר כהן ן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.