מספרי סיפורים | סטוריטלינג

מעשיות האחים גרים | התייחסות לעבודתם של האחים גרים ולאסופה מנקודת מבט של סיפור סיפורים כפעולה (סטוריטלינג)

יוני 24, 2012

200 שנים עברו מאז פורסם הכרך הראשון של מעשיות האחים גרים ועדיין לא נרגע הדיון סביבן וסביב צמד האחים החתומים עליהן. מה לא כתבו? כתבו הרבה מאוד וכיום הכתובים נגישים לכולנו אם רק נרצה למצוא. אני מגיעה לעניין מעשיות האחים גרים מכיוון הסיפור כפעולה – סיפור סיפורים. כדי להתייחס לדיון ולהוביל את הקורא לראות את נקודת המבט שלי בין אם יחליט לאמץ חלקים ממנה ובין אם לא, יידרשו כמה הסברים לעניין סיפור סיפורים.

מה עושה מספר סיפורים?

נסו לענות על השאלה הזו לפני שתמשיכו לקרוא. תשובות נפוצות ששמעתי וקראתי נעות על הציר שבין "לומד סיפור ומספר אותו" ל"עושה הצגה קטנה בלי הרבה תפאורה", בין "מורח אנשים ומספר להם בלופים" לבין "הוא סוג של פרפורמר ובדרן", בין "מחבר אנשים לרגש של הסיפור" לבין "הוא מוביל אנשים לחשוב מה שהוא רוצה שהם יחשבו". כל זה כמובן מתוך הנחה שהביטוי 'מספר סיפורים' אכן מייצג עבורכם את העובדה שאותו אדם עובד בהקשר הקרוי 'פנים אל פנים' – הסיטואציה היחידה אליה נכון להצמיד את התואר 'מספר סיפורים'. אני מציינת זאת משום שבעת האחרונה רבים מבין אלה העוסקים בכתיבה, מחזאות, תסריטאות, תיאטרון, כתיבה לפעילות שיווקית, צילום, עיצוב חוויית משתמש, עיצוב בכלל, בניית אפליקציות למכשירים ניידים, יעוץ ארגוני, אימון ועוד כהנה וכהנה, החלו לכנות עצמם 'מספרי סיפורים'. הם לא ועל כך ברשומה אחרת.

הנה ההגדרה שניסחתי והיא, אני מודה, מורכבת משהו. מורכבותה נובעת מכך שמדובר בעיסוק מורכב.

סיפור סיפורים היא אמנות הקיימת בעולם מאותה תקופה בה החלו בני-אדם להתאסף כדי לחלוק יותר ממזון ומחסה.

מדובר בפעולת תקשורת דינאמית דבורה (אוראלית) שבמהלכה חולקים חברי הקבוצה הנוכחת רעיונות באמצעות שליח-ציבור שיש לו המיומנות לשלב טקסט, קול ומחווה לכדי הבעה המכוונת ליצירה מחדש של סיפור בדמיונם של הנוכחים; שהוא המקום היחיד בו מתקיים הסיפור באמת.

סיפור סיפורים הוא תהודה של צורך אנושי בסיסי ביצירת סדר ואיזון בעולם והוא מעשה של שותפות בין ישות סיפורית (סיפור), שליח (מספר סיפורים) ועד (מאזין). סיפור סיפורים ניזון מאותה שותפות ולאמיתו של דבר אינו מתקיים אם שלושת השותפים אינם נוכחים גופא במקום אחד. זאת משום שכל מעשה סיפור תלוי בהשפעה ההדדית המתמשכת מרגע לרגע של מאזין על מספר על סיפור, שוב ושוב מהתו הראשון ועד לתו האחרון של סיפור.

סיפור במקרה של סיפור סיפורים אינו רק טקסט אלא הכוח המשולב של שלושת מרכיבי האירוע הסיפורי כפי שאלה נפגשו בעבר וייפגשו בעתיד.

מספרי סיפורים הם מי שמסוגלים ליצור אירוע כזה עד למידתו המלאה, לא פחות.

בין אם ההגדרה הזו מקובלת עליכם או לא – זו ההגדרה מנקודת מבטי ומנקודת מבטם של מספרים מיומנים אחרים, גם אם יבחרו לנסח פואטית קצת אחרת. היא מבוססת על התבוננות רבת שנים על העבודה ומתוך העבודה ועל הניסיון לאבחן במדויק את ייחודה של אמנות מספרי הסיפורים כשמשווים אותה לאמנויות שפה וביצוע אחרות.

מכל מה שניתן להבין מתוך ההגדרה הזו אני בוחרת להדגיש שוב את הנוכחות הפיזית של שותפי מעשה הסיפור – במקום אחד. לנוכחות הזו יש השפעה מרחיקת לכת על ליבת האמנות ומתוכה נגזרים גם כלי ההבעה שלה – טקסט, קול, מחווה – שעל כל אחד מהם ניתן להעמיק עוד הרבה מאוד. נגזרת חשובה נוספת מאותה נוכחות פיזית קשורה להרשאות שונות שיש למספר סיפורים בפני עצמו ובפני קהליו. העניין הזה חשוב לצורך הדיון בעבודתם של האחים גרים ובמעשיות עצמן ועוד אחזור ואתייחס למה שנאמר כאן בהמשך.

מספרי סיפורים ו'עממיות'

לנוכח מה שפרטתי למעלה, ייתכן שהמילה 'עממי' מזמינה התבוננות נוספת ודרך השימוש בה, וודאי שבהקשר הזה מעלה תהיות. הנה כמה מהן:

  • מי טבע את המונח? מתי? מאיזו סיבה?
  • האם 'עממי' פירושו 'של העם' או אולי 'של פשוטי העם' או שהיא מייצגת 'של לאום' מנקודת זמן מסוימת ואילך?
  • האם 'עממי' הוא ההיפוך של 'אמנותי' או של 'פרטי'?
  • האם 'עממי' מקביל ל'פשוט' או 'לא מתוחכם'?

אם בוחנים את ההגדרה ל'מספר סיפורים' מגלים שאין בינה לבין השאלות שהצגתי קשר בלתי ניתן להתרה. המיומנות היא מיומנות גבוהה ללא קשר לעיסוקו היומיומי, השכלתו ומיקומו של האדם האוחז בה. לא כל קשישה לאורך ההסטוריה הייתה גם מספרת סיפורים מצוינת ולא כל מי שלמד באקדמיה פולקלור או אמנות במה הוא מספר סיפורים מרתק. בניגוד לדעה הרווחת הגורסת "או שיש לך את זה או שלא" מדובר ביכולת נרכשת שראוי שרבים ילמדו אותה, יתאמנו בה ויעשו בה שימוש. מעבר לרמה מסוימת מתפצלת התוצאה בין טובים לטובים במיוחד ואלה האחרונים נשענים גם על תכונות אחרות שיש בהם כדי להמריא מעבר לשורת המקהלה, כפי שקורה באמנויות אחרות.

מספרי סיפורים וסיפורים

חלק לא מבוטל מתשומת ליבו של מספר סיפורים מוקדשת לאיתור סיפורים אותם ימצא ראויים לסיפור. כשמספר סיפורים אומר "אני מחפש סיפור טוב" הוא מתכוון לכמה דברים:

  • הטקסט צריך לענות על ההגדרה 'סיפור' במובחן מטקסטים אחרים
  • המספר מבקש למצוא בו עניין לעצמו. קשה למספר לספר סיפור שאין לו עניין בו (גם אם אפשרי)
  • המספר מבקש למצוא בטקסט 'מקום' לעצמו, לחוש שיש מרחב לאינטרפרטציה (לא רק כזו שתבוא לידי ביטוי בטקסט)
  • הסיפור גמיש לשינויים. זו הסיבה שבעטייה יימנעו מספרים מלספר סיפורי סופרים. ללא הסכמתם של אלה, אין למספר רשות לערוך בהם שינוי כלשהו, כולל ניתוקם מן הדף. העובדה שמספרים רבים עושים זאת עדיין אינה מעידה על כך שהם עושים דבר ראוי
  • הסיפור יכול לשמש את הרצון לחלוק רעיונות בפרהסיה. יש סיפורים מצויינים שאינם מתאימים לכך

מכאן ניתן להבין שמספר סיפורים מתבונן על סיפורים כישויות חיות, דינאמיות, גמישות, כאלה המעוררות אצלו הד פנימי ויוצרות את הנוחות הנדרשת לעיון פומבי. בהגדרה פשוטה ניתן לומר שהמספר מחפש סיפור ש"אפשר לעבוד איתו" בנוסף להיותו סיפור רלוונטי להקשרים בהם עובד וחי המספר עצמו. מהרגע בו בחר בסיפור מסוים, יחל תהליך שינוי שהוא תוצר של תן וקח בין הסיפור כפי שמצא אותו המספר לבין מה שהוא זקוק לו בעבודה עם קהלים שונים ולאורך זמן.

כיצד מוצאים מספרי סיפורים "סיפורים טובים"? בדרכים רבות ומגוונות: קריאה, שמיעה, התבוננות, דיון, האזנה לשיחות. לא כל טקסט יימצא כ'סיפור' כבר במקור. לעיתים קרובות יחבר המספר חלקי-דברים, פרקי סיפורים שונים, יאתר גרסאות, ישקע לתוך תחקיר מעמיק ויערבב מחשבות שונות זו עם זו – עד שיגיע לכדי טקסט סיפורי שהוא בבחינת טיוטה. גם אז, כשהטקסט בידיו, עדיין אין לו סיפור. הטקסט יצטרך להתייצב למפגש עם המאזינים ומשם ילמד המספר עוד, ישנה את הטקסט פעמים רבות עד שיגיע למשהו שניתן לכנותו 'גרסה מרכזית' – משום שגם היא עוד תשתנה לאורך זמן, גם אם שינויים קלים בלבד.

מה מניע את אותם שינויים? כיצד יודע המספר מה עליו לשנות ומה לא? גם הידיעה הזו נבנית לאורך זמן ואינה יכולה להילמד מקריאה בלבד. עם השנים צובר המספר ידע ויותר מכל – ידע על צרכי מאזיניו. גם בלי לדעת דבר על סמלים עמוקים וארכיטיפים מרגיש כל אדם המספר סיפור לאדם אחר כי ברגע שהוא הוגה את המילה 'יער' משהו בקשב של בן-שיחו, משתנה. אנחנו לומדים להבחין בצרכי המאזינים מתוך התבוננות והקשבה לאורך זמן, מתוך התנסות ומשנים את אופן הסיפור בהתאמה. היצמדות לטקסט כפי שמצאנו אותו עלולה להוביל לתקלות לא נוחות או לביטול מעשה הסיפור. סיפור עתיר תיאורים שבתרבות מסוימת נחשבים הכרח והקהל תובע אותם בקול-רם אם הם נעדרים, יכול להיכשל כשלון נחרץ בתרבות אחרת בה נתפסים תיאורים מסולסלים כהשהייה מיותרת מנתיב הפעולה של סיפור, סוג של בזבוז זמן לא מנומק.

עם זאת, מספר סיפורים אינו עלה נידף לכל רוח. יש דברים שהוא יודע שיש לשמרם גם במחיר של פופולאריות שאם לא כן, הוא מרדד את הסיפור והחוויה שזה מביא איתו לכדי מכנה משותף נמוך מדי. בכל מקרה, הנוכחות הפיזית של 'עין בעין' מחייבת את המספר להישאר קשוב למתרחש. הוא אינו יכול להתעלם מצרכי מאזיניו לאורך זמן משום שאז יאבד אותם. באותו זמן, העובדה שהם נמצאים מולו מאפשרת לו "להעלות את הרף" אם הוא מבחין בכך שזה ניתן. אם הקהל אינו מוצא נועם בסגנון הדיבור או משלב השפה של המספר, משום שהוא יכול להבחין בכך, הוא יכול לשנות אותם בו ברגע – יתרון שאין לסופר, מחזאי, תסריטאי וכל שאר אמני שפה שאינם מצויים מול קהליהם בזמן-אמת. יתרון שכדי שהוא יעמוד לרשות המספר, דורש לימוד ואימון בסדרה שלמה של מיומנויות.

מעשיות האחים גרים קתרין קמרון היפהפייה הנרדמתרשימת הטעויות של האחים גרים

רשימת הטעויות הזו אגב, הסתברה לרבים בפרספקטיבה של זמן ומחקר. עם זאת, יש כאן טעויות שכל מספר סיפורים מיומן, גם בלי זמן ומחקר, ידע לזהות בקלות. לפני רשימת הטעויות ראוי להתייחס למונח 'שקרנים'.

האם יש הבדל בין:

כל המעשיות שאספו האחים גרים הן מעשיות גרמניות במובהק והן מייצגות את רוחו של העם הגרמני

לבין:

"יודע אתה" אמר החמור "הולך אני לברמן…"

ברור שיש הבדל. ההבדל אינו עובדתי – בשני המקרים הדברים הרשומים כאן אינם מתקיימים במציאות הניתנת למדידה. האם בשל כך הם גם נתפסים כ'לא נכונים' או כ'שקרים'? האם מי שאומר את הדברים הללו הוא 'שקרן'?

על העניין הזה אפשר היה לפתח כאן דיון מורכב. אני נמנעת מכך כרגע ומוסיפה הגדרה שאולי תסייע להתבונן על מעשיות האחים גרים ועל עבודתם של האחים: מספרי סיפורים אינם משנים את העובדות כדי 'למכור לכם סיפור'. מספרי סיפורים מטשטשים או מעצימים עובדות כדי להדגיש את ה'אמת'. מהי אותה 'אמת'? משהו שהמאזין לומד מהסיפור וכל מאזין לומד מהסיפור על-פי השאלות המעסיקות אותו באותו רגע. יש לא מעט אפשרויות ל'אמת' בסיפור כשאותו אדם שומע אותו שוב ושוב לאורך שנים. לפעמים, הרצון לטשטש עובדות מסוימות יגרום למספר ליצור הרחקת-עדות כמו העברת סיפור המעשה למקום אחר, זמן אחר או עולמות אחרים. אם את הסיפור על בני האדם לא ירצו אלה לשמוע, אולי ירצו לשמוע אותו כשהדמויות הן בעלי-חיים או יצורים פנטסטיים. אנחנו מתחשבים בצרכי המאזינים וגם בהעדפות הפרטיות שלנו, אם הן רלוונטיות למעשה הסיפור ומכאן נובעים השינויים.

טענה: האחים גרים ניסו ליצור את הרושם שאסופת הסיפורים היא תוצר רוחו של העם הגרמני השורשי. אם הצליחו בכך הרי זה משום שכיוונו לצורך שהיה קיים בתקופתם, לא בהכרח צורך שהם יצרו יש מאין או המציאו וניסו לקדם. העם הגרמני (מה שזה אומר ולא אכנס לזה כאן) רצה להרגיש עם, האחים גרים הבינו היכן טמון הפוטנציאל עבורם ועשו את מה שנדרש היה כדי למצות אותו. מעשה שהוא חלק מסך תפקידיו של מספר סיפורים – להיות נושא תרבות עבור קבוצה. עם זאת, הם התעלמו מכמה עניינים חשובים:

  • הם לא היו החוקרים היחידים שעסקו בכך
  • תוצר עבודתם ניתן לבחינה מדוקדקת משום שהוא תוצר כתוב
  • 'שורשי' ו'עם' הן הגדרות נזילות. כך גם 'גרמני'
  • אף עם באירופה לא חי על אי בודד ללא שום השפעות מבחוץ, גם לא האנגלים. עוד הרבה לפני האחים גרים חיו באירופה מספרי סיפורים ומוסיקאים נודדים שהעבירו סיפורים ושירים ממקום למקום ושינו אותם על-פי ההקשר. שום עניין אינו ניתן לחיתוך בסכין ולהגדרה מובהקת נטולת השפעות, ודאי שלא באירופה

עם זאת, ניתן לבדל מאפייני תרבות של קבוצות וליצור הכללות שהן הנחות עבודה. זאת כל עוד זוכרים שזה תפקידן – הנחות עבודה. אפשר לדייק עוד יותר ולמצוא מאפייני שפה ותרבות מובהקים, אין ספק. אבל "לצבוע" אסופה שלמה של סיפורים כמו מעשיות האחים גרים ואסופות אחרות, שחלק מהסיפורים בהן מופיע בגרסאות שונות גם במקומות אחרים בדיוק באותו זמן וגם מוקדם יותר בצבע של זהות מוחלטת – זו לא רק טעות, זה שקר של ממש.

טענה: מעשיות האחים גרים נאספו מאינפורמטורים רק בחלקם או בכלל לא, הסיפורים הם ממקורות כתובים, הסיפורים עברו שכתובים ועיבודים מאסיביים, הסיפורים נכתבו על-ידי קבוצה קטנה של אנשים/ נשים שנהגו להחליף ביניהם מעשיות. מול העובדה שהאחים גרים טענו אחרת, יש כאן שקר. מול האופן בו נאספים סיפורים לטובת עבודה איתם כדרכם של מספרי סיפורים, יש כאן הקבלה. אלא מה? שהסברה שרבים מן הסיפורים אולי פשוט נהגו כך מתוך ראשן החינני של אותן נשים, דורשת בדיקה נוספת. להמציא מעשיה מן היסוד לא דבר פשוט הוא כלל וכלל. זאת בנוסף להשפעות אינסוף ומקורות רבים מהן יכלו אותן עלמות לדלות את הסיפורים או חלקים מהם. מספר מיומן יכול להמציא מעשיה על סמך הידע הרחב שיש לו בתבניות סיפור ובמכאניזם של דרמטורגיקה. עם זאת, יהיה הסיפור בעל גוון ייחודי מאוד רק לעיתים רחוקות. דומה הדבר ליכולת לאלתר במוסיקה. היא קיימת אצל מוסיקאים מיומנים אבל יצירה מקורית ייחודית הנולדת מתוך אלתור כזה אינה המצב השכיח.

מכאן, שכל אותם שינויים ו'התאמות' הנחשבות לא-כשרות, הן חלק מהותי מאמנות הסיפור, נשמת-אפה, אתגר, תענוג צרוף, מיומנות שעל המספר לשאוף להשיגה אם הוא רוצה לדעת 'להיות בכאן ועכשיו' – המקום היחיד בו מתקיים הסיפור כשמדובר בסיפור סיפורים.

העובדה שהאחים גרים לא נתנו קרדיט ליוצרים נוספים שעבדו איתם מעידה על חמסנות ובהחלט סוג של זלזול וחוצפה. לא משהו חצוף או מזלזל יותר מפולקלוריסטים המעלימים את שמות האינפורמטורים או מפרסמים חיבור הכולל רישום זכויות שבגללו האינפורמטורים אינם יכולים יותר לספר את הסיפורים ללא תשלום תמלוגים. יש גם מקרים כאלה וכל זה קשור כנראה בטבע חלק מבני-האדם.

טענה: בחלק מן הסיפורים המסר אינו מפורש, המסרים שבסיפורים גוייסו לטובת אידיאולוגיה ואמת-מוסר שקבעו האחים גרים כזו שהיא הנכונה. בחלק מן הסיפורים מבצבצת או נוכחת אנטישמיות. מסר לא מפורש הוא דווקא נקודה לטובה. סיפור מכוון לפתוח את המחשבה ולא לצמצם אותה אלא אם יש מאחוריו כוונת מכוון, שאז אנחנו מתבוננים בהטפה או במקרים הגרועים יותר – בשטיפת מוח ואינדוקטרינציה. יותר ויותר אני פוגשת בלהט בלתי מוסבר לומר במפורש בסוף כל סיפור "מה המסר". סיפור מציע "צא וחשוב" ולא אמור לכוון ל"צא וחשוב את זה". גיוס הסיפורים לטובת אידיאולוגיה גם הוא לא דבר לא נכון אלא שהוא צריך להיעשות במידה שלא תהפוך לשטיפת-מוח ו"לכזה ראה וקדש". הוא גם אינו מעשה נדיר אלא שכיח ביותר, בכל מקום.

כבר הזכרתי שמתפקידו של המספר להתאים את סיפוריו והאופן בו יספר אותם לצרכי מאזיניו. במקביל לרצון לשרת צורך לאומני שזרו פנימה האחים גרים גם מה שהוא אנטישמי. אם איסוף חומרי סיפור ועריכתם לכדי סיפור הנושא נימה אנטישמית כבדה יקנו אצל המאזינים קשב עמוק יותר, הרי שהמספר יבחר כמעט תמיד ללכת בדרך זו אם הוא חי באותו הקשר. אם ינסה להתעקש על מסר אנטישמי הרי שהוא כבר מתרחק מהאמנות ועובר כפי שהזכרתי קודם – להטפה. בכל מקרה, דמוניזציה של קבוצה 'אחרת' אינה מסורת גרמנית ייחודית, כך נדמה לי. הם לא המציאו את הכוונה הזו. הבעיה כאן היא הכוח השיורי שיש לדברים משום שהם נשארים רשומים על דף עד לרגע שגם בני העם הגרמני מרגישים לא בנוח.

מספר סיפורים אינו רואה את הטקסטים באסופת מעשיות האחים גרים כסופיים ולכן הוא פטור מלשאת עימו את המסרים השתולים ופנוי לחזור לסיפור כפי שהוא כסיפור. סיפורים שנראים לנו לא ראויים, מגוייסים, כאלה שחיברו אליהם מוסר השכל וכד' – לא נספר. מבחינתנו הם סיפורים שאינם עומדים במבחן הזמן. יש לא מעט מעשיות של האחים גרים שמספרים פשוט לא נוגעים בהן משום שאחרי הסרת ה'שתלים' מסתבר שהסיפור חדל מלהיות סיפור או שהוא לא מעניין או רלוונטי יותר.

לאור אותו עניין, לא בטוח שחוקרים האוספים סיפורים מאינפורמטורים "מצילים" את הסיפורים. ייתכן והיה טוב יותר אם לא כל סיפור היה זוכה לתיעוד מעבר להעברה בעל-פה. לא כל מעשיות האחים גרים מעניינות מעבר לזמן והמקום בו סופרו פעם.

מעשיות האחים גרים ומספרי סיפורים 

עם המעשיות מתחיל העניין האמיתי וכל אותם עניינים נפתלים שהופיעו עד כה, מובנים למספר סיפורים מיומן מרגע מסוים ואילך באופן אינסטינקטיבי כמעט; עניין שכך אני מניחה, דורש הסבר.

ובכן, מספר סיפורים מיומן קורא ושומע בחייו אלפים רבים של סיפורים והוא חוקר רציני ומתמיד מטעם עצמו. מעבר לכך, הוא חולק את לבטיו עם מספרי סיפורים אחרים, שומע מהם מחשבות, רעיונות ולבטים שלהם ומקבל הפניות למקורות שאינו מכיר. עוד פעילות חשובה עבור מספר היא מפגש עם אינפורמטורים, פולקלוריסטים, מספרי-מקום מבוגרים, מספרים שניסיונם רב משלו ומספרים שלקחו על עצמם להיות נושאי-מסורת וללמוד את דרך העברת הסיפורים של קבוצה או תרבות מתוך רצון לשמר אותה נאמנה למסורת ככל האפשר. העיסוק בסיפורים בלתי פוסק וכל ההשקעה הזו נחשבת ראויה עבור מספר גם אם רוב סיפוריו מבוססים על חוויות חייו.

בנוסף, מפגיש המספר את הסיפורים בהם בחר להתמקד עם קהלים רבים שוב ושוב, כשמכל מפגש כזה הוא לומד עוד דבר-מה, קטן או גדול, על הדרך בה פועל הסיפור בדמיונם של אנשים, בדמיונו שלו. השאיפה היא להגיע למידת היכרות ואינטימיות גבוהות עם הטקסט והדרך בה הוא פועל לטובת החופש להתמקד במסירה, בביצוע החד-פעמי, בתקשורת ההדדית שבין המספר, המאזינים והסיפור. ברמה הגבוהה ביותר מדובר במעשה של יצירה מחדש וקשה להתעלם ממשמעות אפשרית למילה 'מעשיה' כ 'מעשה-יה' בהקשר הזה.

מספרי סיפורים אינם מחפשים גירסה סופית לטקסט אלא גירסה מרכזית ממנה אפשר יהיה לצאת ולבוא, ליצור בכל פעם מחדש. לאחר שנים של ניסיון והפנמת תבניות סיפור ופעולה של סיפור יש למספר מספיק ידע, אוזן ועין חדה ל'ניתוחים' הנערכים בסיפורים. יש לו גם כבוד רב יותר לסמלים עמוקים, ארכיטיפים (במובדל מסטריאוטיפים) ועוד אבני-יסוד לבניין סיפורים שבעל-פה, אמצעים סיפוריים, מאפיינים ושאר חומרי-סיפור. לעיתים יוכל לזהות 'ניתוח' כבר במבט חטוף, לעיתים קרובות יותר תידרש קריאה יסודית בקול-רם כדי לאבחן פערים – תוספות, החסרות, גיוס וכו'.

דומה הדבר להיכרות העמוקה שיש למוסיקאים עם צורות ומבנים מוסיקליים. מוסיקאי שהצורה 'סונטה' הופנמה על-ידו לאורך שנים יזהה אותה מיד ויזהה גם שינויים שנערכו בה. אם ייגש לבדוק את השינויים יוכל לומר די במהירות ובבהירות מה היה המניע לשינוי ואם הוא מנומק אמנותית או שהכוונה הייתה אחרת.

מי שיטרח לקרוא את כל מעשיות האחים גרים, יגלה שלא כל הטקסטים שווים באיכותם וערכם. גוף העבודה אינו אחיד, לא כל הסיפורים ראויים לסיפור דבור ויש כמה סיפורים שאם נשים אותם בפינו, נאבד לא מעט שיניים. הם לא "יושבים בפה" משום שהם ערוכים לעין הקוראת, לא לאוזן השומעת והעין המתבוננת בעין אחרת. חלקם מקומיים או קלושים כסיפור ואינם מספקים סיבה מיוחדת להעביר אותם למקום וזמן אחרים.

מעשיות האחים גרים קתרין קמרון

בית-ספר לתבניות סיפור כפעולה במרחב התרבות האירופאי ומעבר לכך

עם כל הביקורת, אסופת מעשיות האחים גרים וכל מי שעזר להם בכך, היא אוצר עבור מספרי סיפורים משתי סיבות:

  • יש בה גם סיפורי מעשיות יוצאים מן הכלל
  • היא מרחב למידה חשוב להכרת סיפורי-עם אירופאיים ולתבניות סיפור כפעולה

במובדל מסיפור כתוב המתקיים באופן יציב בין אם נקרא בו ובין אם לא, סיפור מסופר מתקיים רק בזמן הביצוע. אותה ארעיות, יש לה השלכות הדורשות הפעלת אמצעים סיפוריים – של טקסט, של קול ושל מחווה – העומדים בבסיס האמנות. עיון מדוקדק במעשיות ובעיקר אימון בהן בונים אצל מספר סיפורים את ההכרה בדבר קיומן של תבניות ביצוע ואת המיומנות הנבנית עם הטמעתן של אותן תבניות. זאת בנוסף להיכרות עמוקה עם חלק מנרטיב אירופאי הבונה לעצמו מספר המעוניין בכך, במקביל ללימוד קבצי סיפורים אירופאיים אחרים.

בניסוח אחר – ההשפעה של אימון במעשיות ההדוקות יותר באסופה של האחים גרים אצל מספרי סיפורים, דומה להשפעה שיש לאימון ביצירות קלאסיות של מלחינים אירופאיים עבור מוסיקאים. מדובר בתבניות צרופות שהיכרות עמוקה עימן והפנמתן באמצעות אימון חוזר ונשנה עם קהל, מולידה מיומנויות ליבה עבור מספרי סיפורים. התבניות הן מסגרת הדוקה, סוג של משמעת צורנית שאם נדמה בתחילה שהיא כופה עצמה על המספר או שהיא סוג של מובן מאליו, הרי שלאחר אימון רב מסתבר שהיא יוצרת עבורו חופש – לאלתר אם נדרש, לשנות דגשים בסיפור ומעל הכל – להיות פנוי לתקשורת עם הסיפור, עם הקהל ועם עצמו במהלך ביצוע חד-פעמי של אירוע סיפורי דבור.

בדיוק כמו במוסיקה, הבנה והפנמה של אותן תבניות עוזרת בהחייאת הטקסטים לכדי האפשרות ליצירה מחדש; התבניות הן קודיפיקציה של ביצוע העובר בין דורות של מספרי סיפורים. מה שלמראית עין נתפס כתבניות טקסטואליות הוא פרטיטורה רחבה יותר הכוללת גם התייחסות לעבודת קול ומחווה.

לעניין התאמת מעשיות האחים גרים לילדים

כדאי לדעת שמספרי סיפורים אינם נוטים לסווג סיפורי-עם כמתאימים לילדים או למבוגרים. לכן אני תוהה בעניין פרק המעשיות לילדים של מעשיות האחים גרים. הסיפורים קיימים ברפרטואר של המספר וההחלטה אם לספר אותם, למי וכיצד, מוטלת על כתפיו בזמן קיום האירוע הסיפורי. הסייג האמיתי היחיד בעניין ילדים וסיפורים כאלה קשור בבשלות הרגשית של הילד נוכח אירועי הסיפור. ילד רך מבין את מראות הסיפור כפשוטם. ניקח לדוגמה את הסיפור על 'משה בתיבה': ילד בן שלוש רואה בעיניי רוחו את אמא של משה מניחה אותו בתוך תיבה, מניחה את התיבה על זרם מים גדול ומרפה ממנה. הילד רואה את התיבה נסחפת משם ומשום שלא ברורות לו הכוונות הנסתרות ומה שמייצג אותן (כוונות נסתרות לא רואים) הוא נבהל. סיפור כזה לא רצוי לספר לילדים בני שלוש. בגיל חמש הם כבר מבינים את העולם באופן מרובד יותר ובגיל שבע – עוד יותר. ראוי לחכות עם הסיפור עד שיוכלו להבין כיצד הנסתר משליך על הגלוי.

מעבר לכך, על כל אחת מהטענות הנפוצות נגד חשיפת ילדים למעשיות האחים גרים כדאי להפעיל שיקול דעת והיגיון בריא. הנה עוד כמה דוגמאות ואלה לקוחות מתוך הערך המתאים בויקיפדיה:

"טעם פדגוגי: המעשיות מבלבלות את הילד. עלילתן הפנטסטית בולמת את ההכרה בתחושת המציאות ומפריעה ביצירת מושגי יסוד מדעיים. כך למשל "הסוף הטוב" בחלק מהן (כמו למשל, שיבה של מת לחיים) מעוות את חוקי ההוויה של מדעי החיים".

לא נראה שהמעשיות בולמות את ההכרה בתחושת המציאות וכו' יותר מן הדתות. הדת חזקה מן המדע כשמדובר בבני-אדם. גם אם המדע מחלץ אותנו מן הבערות אין הדבר בא להעיד על הנחיצות לבטל את מה שבני-אדם אומרים שהם זקוקים לו – עולם מקביל שמושגי היסוד המדעיים כפי שהם ידועים לנו כיום – אינם חלים עליו. בנוסף, ברור לרבים מאיתנו שבעתיד עוד ייסתברו דברים שהמדע נאחז בהם כיום כלא מציאותיים וייסתבר גם ההיפך – שמה שנתפס כלא מציאותי הוא למעשה מציאותי מאוד.

"טעם ספרותי: המעשייה האלימה היא יצירה פרימיטיבית בעלת סגנון מחוספס הגדושה תיאורים מבחילים בלתי אסתטיים – מכשפה כעורה, דם הניגר מכפות רגליהן של האחיות החורגות. יצירות כאלה עלולות להקנות לילד מושגי אבחנה פסולים, שבגללם יעדיף ספרות נטולת ערכים אסתטיים". אסתטי אינו חייב להיות 'יפה'. אסתטיקה היא שפה, לא קביעה סופית. כעור אינו בהכרח לא אסתטי וודאי שאינו נופל תמיד תחת ההגדרה 'פרימיטיבי'.

"טעם מוסרי: המעשיות נוטעות בתודעתו של הילד מודרני מוסכמות מוסריות וחברתיות פסולות, דוגמת עבודת הבית כעונש שגוזרת האם הרעה על הילדים הטובים; האב הוא גבר מוליד-וזונח, שאינו אחראי לגורל צאצאיו".

הטיעון הזה הוא האפל מכולם לטעמי. הוא מציע מוסכמה מוסרית הכופה קשר בין מודרניזציה להתנהגות מסוימת; מוסכמה שהיא שקר מוחלט, הרבה יותר שקר מההתאמות של מספרי סיפורים. מה שעושה אותה מוסכמה באופן חמקמק ביותר, היא לגרום לילדים לחשוב שמה שקורה לעיתים במציאות (עבודת בית כעונש, אב זונח), לא יכול להיות שהוא מתרחש אם הילד חי חיים מודרניים. ההשלכות של מוסכמה שקרית כזו מתגלגלות ברחובות רוב היישובים המודרניים בעולם.

"טעם פסיכולוגי: המעשיות האלה גדושות תיאורי אימים, אלימות, אכזריות ושאר זוועות, העלולות לעורר פחדים וסיוטים בלב הילד, או אף לעורר את היצר האלים בקרב ילדים בעלי דחפים תוקפניים". ההיפך הוא הנכון כל עוד הסיפור מסופר – לא מוסרט בוידיאו, לא הופך לסרט קולנוע ושאר אמצעיים ויזואליים "להמחשה". המוחשי היחיד הרלוונטי הוא זה הנוצר בדמיונו של הילד וזה, לעולם לא ייצור בדמיונו מראות שהוא אינו מסוגל להתמודד איתם.

"המצדדים במעשיות האלה כחומר קריאה לילדים טוענים כי הן מעניקות לילד חוויה, הנאה ופורקן מרגשות אשם, מפחדים ודחפים מודחקים".

לא מה שאני טוענת כלל וכלל. אני דוחה את הטיעון הזה משום שניכר שהוא נכתב כלאחר-יד, פסיכולוגיה בגרוש. אני טוענת שכשדנים באסופה כמו מעשיות האחים גרים, יש להשאיר את המלאכה בידי מי שנמצא מול הקהל ועושה את העבודה באותו רגע. גרסת הטקסט שלהן היא בבחינת מסגרת ומורה-דרך למספר שתפקידו להחיות את האירוע הסיפורי מחדש למיטב שיקול דעתו ותחושת האחריות שיש לו כלפי האנשים עימם הוא והסיפורים באים במגע, עין בעין.

מתוך העבודה עם ילדים לאורך שנים אני יכולה לומר בוודאות שמעולם לא קרה שילד ערף את ראשו של ילד אחר אחרי ששמע מפי את הסיפור על סיר גווין והאביר הירוק או עקר למישהו עין בגלל מעשיות האחים גרים; ילדים יודעים היטב שסיפור הוא סיפור. לא כל מה שקורה בסיפור צריך לקרות גם בחיים וגם ההיפך הוא הנכון. טוב יותר ששני העולמות הללו יישארו מופרדים ושהקשר ביניהם יהיה סמוי, פנימי, נתון להתבוננות פרטית שקטה לאורך שנים, ללא התערבות יד 'מתקנת' – אם כבר קיימת טענה כנגד תיקונים כאלה כפי שהיא נטענת נגד האחים גרים.

Tweet about this on TwitterShare on LinkedInShare on Facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.