פרילנסר | עצירת ביניים לשו”ת

רשומת ביניים הכוללת שאלות שנשאלו כתגובה לדברים שהבאתי עד כה ותשובות. אני שמחה לדעת שיש מי שלוקחים את הרעיונות המוצגים כאן ועובדים עליהם ברצינות. גם אם לא תקימו את כל האימפריה שלכם כרגע, תהליך כזה עוזר לגבש תשובות מובחנות לשאלות רבות אותן פוגשים בשוק ואצל לקוחות. באותו עניין, ראו את תרומתו המצוינת של יוסי ברשומה הקודמת.

שאלה: לא ברור מה אנו צריכים לשאול לקוחות-עבר או שותפים לעבודה בעבר; לשאול שאלה כמו “מה טוב במיוחד או ייחודי בחוויית העבודה עמי?” יכול בהרבה מקרים לשים את הנשאל במבוכה. אפילו מהסיבה הפשוטה שבעבר לא יצא לו לעבוד עם אנשים דומים בתחום לדוגמא או שהוא לא ידע לעשות מיקוד כזה.

תשובה: הדרך הנכונה לשאול או לגשת לעניין שונה במשהו אצל כל אחד מאיתנו; בין השאר מדובר במהלך שהוא תלוי תרבות. לי עצמי למשל, לא קל לשאול שאלה כזו באופן ישיר מהטעמים שפורטו בשאלה; אני אמנע מלהביך אם יש לי סיבה להניח שכך תתקבל הפנייה. לעומת זאת יש מי שאני יודעת שישמחו לענות. אם אתמקד בשאלה “מה אנו צריכים לשאול?” הרי שהתשובה היא – מה שיציף את התשובה שתתאר, תאפיין ו/או תייחד את העבודה אתנו. אפשר להגיע לכך גם בדרך עקיפה. לטעמי זה קשור גם באינטונציה. אם הלקוח ישמע קול “מראיין” הוא ירגיש פחות נוח. אם השאלה תוצג בנימת-שאלה טבעית תוך כדי שיחה עסקית, מקצועית או שיחת חולין, גם התגובה תהיה טבעית בהרבה.

שאלה: למה הכוונה ב”פורמטים”?

תשובה: העבודה שלנו נמזגת לתוך משהו והמשהו הזה הוא לעיתים קרובות הדבר הראשון שלקוח רוצה לדעת כשמגיעים לדיבור הפרקטי. אם אני אומרת שאני מספרת סיפורים אנשים רוצים לדעת אם אני כותבת את הסיפורים שלי, מספרת בפני קהל, לאילו קהלים, האם אני מנחה סדנאות, מאמנת מספרים מקצועיים, מרצה אודות האמנות וכו’. חומר כתוב, מופע, סדנא, מפגש-אימון, הרצאה – אלה הם כמה פורמטים מתוך רשימה ארוכה.

שאלה: כתבת אודות החשיבות של היבט אישי והדגשת קהל יעד לתוכן. לי הדבר לא מספיק ברור. במה זה ישכנע מנהלת בתחום משאבי-אנוש, שזה קהל היעד העסקי והתוכני שלי, לקנות את שירותי, אם תדע שאני אוהבת ללכת לים, ושאם יכולתי הייתי נמצאת בים כל יום?

תשובה: אנחנו נמצאים בעידן של מעבר מסגנון תקשורת המקיים הפרדה מוחלטת בין מרחב אישי, ציבורי ומקצועי לסגנון תקשורת שיש בו ערבוב בין המרחבים השונים, לעיתים בתוספת המרחב הפרטי. אותו ערבוב משפיע גם על חלק מסגנונות הכתיבה והקריאה. סגנון רשמי כבר אינו הסגנון היחיד המותר לאנשי מקצוע ותמהיל מסוים של מקצועי ואישי רצוי מאוד. את המינון קובע הכותב עצמו.

קוראים רוצים לדעת גם את “מאחורי הקלעים”. דוגמה מצוינת היא העובדה שכיום נדיר להיות נוכח בקונצרט של רביעייה קאמרית – פסגת העידון והמורכבות של המוסיקה הקלאסית – בלי שהנגנים ידברו; על היצירות והמלחינים, על ההרכב וגם קצת על עצמם. עד לפני כעשרים שנה רק לדבר היה נחשב למעשה פופוליסטי בזוי.

מכאן, שחלק מהשינוי מעיד על הצורך בהחצנה של פנים נוספים בחיינו, משום שאנשים מבקשים להכיר קצת יותר טוב את מי שהם עתידים לפגוש. לא דווקא פרט כזה או אחר יקנה את ליבו של הקורא אבל לעיתים גם זה נכון; זו אפשרות להציע מידע שיכול לקרב באמצעות ‘צבע’ שהרי איננו רק ‘שחור-לבן’. גם אותה אשת משאבי-אנוש כבר מורגלת ברוב המקרים בקריאת טקסטים שיש בהם תמהיל עסקי-תכני-אישי כך שגם לה זה לא יראה מוזר ואולי אפילו מעניין ומחזק את הרושם שהיא מבקשת לקבל על אישיותו של איש המקצוע.

ובעניין הזה טיפ קטן: משום שברור לי שלקראת פגישה ראשונה “בודקים עלי” בגוגל, לחתימת המייל שלי מצורף קישור Google me המוביל לפרופיל שלי. חוסך את החיפוש בכך שמרכז את האפשרות לדעת יותר למקום אחד וזאת בנוסף לקריצה – מי שקורא את המייל מבין שאני יודעת שהוא עתיד לחפש מידע.