מדיה חברתית | דו”ח ביניים שני

מדיה חברתית | דו”ח ביניים שני, חלק ראשון

מעבר לעובדה שאני מרצה, מלמדת ומלווה לקוחות בפעילות מדיה חברתית, מעניינת אותי התופעה. שומעת וקוראת מה אחרים אומרים, מסתכלת על נתונים, חווה מה שחווה ואז מתרחקת לראש הר שקט, מסתכלת על התמונה הגדולה וחושבת. כבר כתבתי בעבר דו”ח ביניים על המדיה (אפריל 2010), גם את עמדתי שלא פעם היא אחרת מהזמזום הרווח ועכשיו שוב.

מדוע עכשיו? כי אני שומעת את ההתפרקות מגיעה. מעניין אותי להבין מדוע היא עתידה להתרחש, מדוע אני שומעת אותה ואם אפשר לדעת לפחות באופן חלקי לאן כל זה יתפרק, בעיקר כדי לנהל נכון את המעבר. אני לא חושבת שמדיה חברתית תיעלם מן העולם אחרי שהיא קיימת בו כבר אלפי שנים. אני כן חושבת שה’ניו-מדיה’ הולכת לכיוון אחר ממה שזמזמו לנו באוזן, בעיקר כי מה שזמזמו מסתבר כמלא מדויק דרך לא נכון ועד הונאה מהסוג של ‘כשר אבל מסריח’. מתישהו ייגמר לרוב העולם הכסף לשלם על כל זה, תיכף יתחילו לדרוש יותר, מזמן נגמר לנו הזמן לעבור על הרעש, יש כאלה שמנסים לנבא את ‘הדבר הגדול הבא’ והנבואה שלי היא התפרקות. יש גם דברים טובים אלא שהם לא אלה שיניעו את הפירוק ובכל מקרה הם יחזיקו מעמד ויתפתחו גם אחריו.

עתידנות מדיה חברתית – הצהרות, הבטחות, buzzwords וכמה עניינים שכדאי לשים לב אליהם

מדיה חברתית מסמלת את תחילת עידן הדמוקרטיזציה של המידע! (באיזשהו מקום ראיתי גם את הביטוי ‘הכוח האינפו-סוציאלי’ או משהו דומה)

למה בעצם מתייחסת האמירה הזו? כלומר, מה אחר בעניין דמוקרטיה ומידע (או סוציאליזם ומידע, לא אותו הדבר) ממה שהיה לפני שהופיעה מדיה חברתית דיגיטאלית? זה קצת מזכיר לי את המיתוס על ‘שריפת חזיות’. הן הרי יכלו ללכת בלי חזיות גם קודם ועד היום לא הבנתי מה חדש מלבד התחושה שלהן שיש להן יותר חופש ויותר כוח בקבוצה. אלא שהחזיות היו החזיות שלהן, המידע הוא של…

המידע הוא של מי שיצר אותו. האפשרות לעשות בו שימוש מותנית במספר מדדים אותם קובע יוצר המידע וקובעות רשויות. התנאים הללו נתמכים במערכות חוקים, נהלים, תקנונים. האם באמת יצרה המדיה החברתית שינוי המקרב את העיסוק במידע על כל חלקיו ליותר דמוקרטי? האם ההתעקשות של חבורת הבלוגרים לחשוף את זהותו של בעל העניבה הצהובה באותו צילום ידוע שנלקח בזמן חיסול אוסאמה בן-לאדן היא יותר דמוקרטיה מקודם? האם העתקת תכנים של אדם אחר תוך שכתוב קל זו דמוקרטיה? האם פריצה לתוך מאגרי מידע והפצתו במדיה חברתית היא דמוקרטיה? האם יצירה משותפת של מידע היא חידוש דמוקרטי מרעיש שלא היה קיים לפני המדיה הדיגיטאלית? האם דמוקרטיזציה של המידע – אם בכלל היא מתקיימת – טובה או נחוצה? האם המילה ‘דמוקרטיה’ היא משהו שחשבו עליו לפני שנופפו בה?

‘שינוי מוחלט’ בדרך בה אנשים נחשפים, מאתרים, קוראים ומשתפים תוכן! יש גם הצהרות שסוחבות לכיוון של ‘מהפך’ ‘חווית תוכן’ ו ‘אבולוציה’.

בשביל הפרופורציות:

• נזכיר שיש עדיין אנשים רבים מאוד בעולם שלא מחזיקים מחשב. יש גם כאלה שלא ראו אחד עדיין. אז נתייחס לאלה שיש להם מחשב וגם קשר אינטרנט סביר.
• אנשים נחשפים וכו’ לתוכן גם לא דרך האינטרנט. תוציאו את האף מהמחשב ותראו.
• התפיסה שלנו את המילים ‘מהפך’ ‘שינוי מוחלט’ ו ‘אבולוציה’ בהקשר הכולל של השיח על מדיה חברתית וליד המילים ‘חברתי’ ‘דמוקראטי’ ו ‘סוציאליזם חדש’ נשמעות כמו משהו שהוא לטובתנו. הן יכולות באותה מידה בדיוק לייצג משהו שהוא לטובת מישהו אחר, שאינו לטובתנו.

להיחשף למידע אפשר בשני אופנים – או שאני מחפשת אותו או שהוא מזמן את עצמו לכיווני (מונח לידי או מתנפל עלי). חיפוש הוא משהו שכולנו עושים משחר הזמן ולא סתם הפעולה השכיחה ביותר המבוצעת ברשת היא חיפוש. חיפוש עונה על צורך אמיתי. תוכן מונח לידי או מתנפל זו כבר תולדה של אפשרות. פוטנציאל ההכנסות של דוכן ירקות בשוק גבוה יותר כי הוא מוצב במקום בו יש יותר תנועה ובשפת הרשת – טראפיק. אנחנו הולכים לשוק לחפש משהו כי אנחנו יודעים שבשל כמות הטראפיק סביר שיש שם הזדמנויות שאין בחנות עצמאית. זה תוכן מונח או מתנפל (“בעל הבית השתגע!!!”) שאנחנו ניגשים אליו מרצוננו.

הרשת שינתה את המצב הזה ועוד יותר מהרשת המדיה החברתית בתוכה. היא יצרה פיתיון (העניין החברתי) כדי להביא את כולנו למקום אחד (פלטפורמה) ואז להנחית עלינו לוח מודעות אינסופי בקצב בלתי אפשרי ומכעיס, לספר לנו שזה מהפך בהרגלים שלנו ובעצם למכור את הנוכחות שלנו במספרים גדולים כפוטנציאל עסקי לבעלי עניין. פרסום בעיקר, הרבה פחות שיווק. יש פלטפורמות בהן אפילו כפתור התגובה מקפיץ פרסומת המכסה את המסך, בבחינת “רוצה להביע את עמדתך? קודם פרסומת!” איך בדיוק זה חברתי ואבולוציוני הדבר הזה?

יש לנו אפשרות לאתר הרבה יותר תוכן – אכן. השאלות הן: האם אנחנו באמת צריכים את כולו, האם יש לנו את כישורי האיסוף, הסריקה והמיון הנדרשים והאם יש לנו מה לעשות עם מה שמצאנו – בכזה לחץ זמנים. זה עוד לפני שנדבר על איכות. אני לא רואה שהמדיה שיכללה יכולות בתחומי האינטליגנציה והמדיה היא כלי. כלי טוב במידה בה טובים האנשים המשתמשים בו. אם הם לא יודעים את מה שצריך לדעת מלכתחילה, גם כלי משוכלל לא יעזור להם לדעת יותר טוב.

השינוי בדרך בה אנחנו קוראים נחלק לשני ערוצים: אנחנו עדיין ממשיכים לקרוא תוכן טוב בעיון. יש לנו פחות זמן לזה כי חלק ממנו מתבזבז על איתור בתוך אוקיאנוס של אצות ורפש, אבל אם התוכן חשוב לנו, נמצא ונקרא אותו באופן יסודי ובתשומת-לב. הדברים מתייחסים גם לווידיאו, אודיו וכל שאר הפורמטים. לא נכון לומר שאנשים כבר לא קוראים. הערוץ השני הוא ערוץ שהפך ליחידת סריקה ומיון אכזרית שאם לא לומדים כיצד לבצע ולנהל אותה נכון נשארים עם מה שהתוכן מכתיב כשמרפרפים עליו בהרף עין – מה שיתפוס את העין הוא מה שמוכר/מפורסם מאוד, ביזארי ביותר, קשור באופן ישיר לסקס או מצחיק למכנה המשותף הנמוך. אם תשבו ליד אדם הגולש בפייסבוק על הקיר שלו, כמעט תמיד תראו אותו מגיב ב”ההה” “שיט” “וואו” “מה?!” ודומיהם ומיד עובר הלאה. עוד אומרים לנו שזה מראה שהתוכן הזיז אותו, תפס אותו ושהוא “דביק”. אני מתקשה לראות את האבולוציה.

‘חווית תוכן’ יש לנו מכל יחידת תוכן ולא משנה באילו אמצעים היא נהגתה, הופקה, שוגרה והופצה. חווית מדיה עשירה יותר מצד ההפקה אינה בהכרח חווית תוכן עשירה יותר מבפנים, אצל מי שחווה אותו. אני כבר פוגשת יותר מדי אנשים עם דמיון ממותג וזה רע מאוד מה שלא אומר שחברות הפרסום אינן מאושרות על ההישג. השאלה היא אם זה טוב עבורי, עבור מי שקורא את השורות האלה כרגע, עבור הילדים שלנו וכל אדם אחר. דמיון ממותג מוביל לעבדות, תשאלו את כל שטופי המוח המתפוצצים למיניהם. זו מטאפורה, יש הרבה דוגמאות יומיומיות לעניין הזה, לא פחות גרועות רק בלי החלק של הפיצוץ.

יש עוד הרבה מה לומר, מוזמנים להביע כל עמדה. המשך בקרוב ממש.