מהו סטוריטלינג - המקום בו אנשים נפגשים באמת

קולנוע, טלוויזיה, אינטרנט, סלולר, מציאות רבודה, מציאות וירטואלית – מה המדיום הבא?

המקום בו אנשים נפגשים באמת. המקום ממנו אנחנו מתרחקים כבר הרבה שנים ומתגעגעים לחזור אליו – סטוריטלינג. מהו סטוריטלינג? מעשה סיפור. כזה שאנשים מספרים זה לזה "בפה" כמו שילדים אוהבים לומר. סיפור של עין בעין, של לעצור רגע כדי לתת  ולקבל משהו שאי-אפשר לאחוז בכף היד אבל אפשר לקחת אותו לדרך, להרבה זמן, גם כדי לספר אותו למישהו אחר. כי כך נוצר הזמן בעולם – באמצעות סיפור סיפורים. כך נוצר הקשר האנושי האינסופי שאנחנו מודדים כיום על-פי השעון, ויודעים שזו לא המידה הנכונה.

המידה שמספרי הסיפורים מכנים Manifestolome Cantorini

איך זה עובד?

הסיפור נדמה כיוצר עולם המזמין את המאזין להיכנס אליו. בעצם, מי שעושה את זה הוא מספר הסיפור. הוא יודע מה יש לסיפור להציע, מזהה את הקהל, אוסף את כל הכלים שיש לו ומחבר בין כולם ברגע אחד. המספר מציע להרף עין לעבור למקום אחר, לחוות חוויה ולחזור לחיינו כדי להמשיך. המספר יודע שאחרי שסופר סיפור משהו ישתנה, החיים כבר לא יהיו אותו הדבר בדיוק – ולשם הוא מכוון. הוא שואף לחולל שינוי דרך כך שהוא יניע משהו בתוך האנשים. גם פוליטיקאים רוצים בדיוק את אותו הדבר, גם הדייט האחרון שלכם, גם הילדים, גם הבוס, כולם רוצים להשפיע על כולם לעשות משהו. גם פרסומאים.

תחרות על תשומת ליבו של הצרכן

פרסומאים 'מספרים סיפור' מתוך תקווה לעשות בדיוק את מה שתיארתי – ליצור עולם ללקוח להיכנס אליו, לחוות משהו ולצאת משם מוכן לפעולה ורצוי באופן מיידי – לקנות מוצר או לשלוח מישהו אחר לקנות אותו. החוזה הזה ברור גם למפרסם, גם לצרכן. אלא מה? ככל שעוברות השנים, המשחק הופך מורכב יותר. מעבר למצרכים בסיסיים ביותר התרגל הצרכן לכך שצריך לצאת לו מזה עוד משהו. הוא הופך מתוחכם, שבע גירויים, מודע לכוחו בשוק, תובעני. כדי לעמוד בתחרות מזמנים לו חוויות שונות ומשונות, אחרות, יוצאות דופן, בקצב מסחרר וללא הפסק. כמה זמן עוד אפשר יהיה להמשיך בזה?

מדיום אחד נשחק, עוברים לבא בתור. פעם, התא הקטן שתלוי מחוץ לבית היה מפוצץ בדואר זבל והמייל היה כמעט ריק. היום, חלק מטקס הבוקר של כל מי שעובד מול מחשב, הוא מחיקת כל דואר הזבל שהצטבר שם בלילה והתא שמחוץ לבית ריק במשך ימים. המייל מוצף? עוברים לסלולר. גם לסלולר. גם למדיה חברתית, גם לאפליקציות, גם לפלטפורמות וידיאו, גם וגם וגם. כמה קניתם מכל זה?

מה עם עולמות וירטואליים? יש שם כזה עומס של פרסום שהוא הופך להיות חלק מהנוף. אפילו לוגו של חברת ענק לא גרם לי להתעכב ולהקליק כדי לראות מה מחכה שם מאחור. אותו הדבר קורה גם עם פרסומות במשחקי וידאו.

המדיום הוא המסר

כל מה שצריך לקרות כדי שאני אלך בעקבות פרסומת בכל מדיום הוא מה שקורה בכל סיפור טוב – שארצה לדעת מה קרה אחר-כך. שאהיה כל-כך סקרנית שלא אוכל להתאפק. שאדע שמישהו זימן לי חוויה ששווה לי להיכנס אליה קודם כל עבור עצמי. שבאמת אכפת לו שיהיה לי מעניין.

בעולם של מספרי הסיפורים פירושו – אני כאן עבורך, אתה כאן עבורי. בלי זה, האמנות אינה מתקיימת. איך משמרים את התפיסה הזו ומתאימים אותה לעולם המודרני? איך מגיעים לבני-אדם דרך הרעש העצום והבלתי פוסק של הדאטאספירה? איך בוחרים את המדיומים המתאימים ביותר? ומה עם התקציבים והלקוחות, התחרות והרייטינג, הסקרים והשורה התחתונה?

כדאי להתחיל מלדעת קצת יותר על מה זה סטוריטלינג.

המשך יבוא…

הערה:

הפוסט הזה נכתב במקור כחוליה בשרשרת, במסגרת השתלמות עבור אנשי קריאייטיב של חברת פרסום. מה שרציתי להראות להם, וגם הצלחתי ביחס המרה של 90%, זה איך הסיפור המתאים, בביצוע הנכון, יכול לעורר סקרנות במידה כזו שאנשים ירצו לעקוב אחריו. גם אם לצורך העניין הם צריכים לעבור מיזמתם בין מדיות שונות, אונליין ואופליין, כשהאינסנטיב היחיד שמוביל אותם הוא הדחף להשביע את סקרנותם. לכן, אם אתם מוצאים את עצמכם מנסים לאתר בגוגל מה זה Manifestolome Cantorini, אתם יכולים לעצור. אין דבר כזה. הביטוי היה הפיתיון. אם ניסיתם בכל זאת, גיליתם לאן הגעתם. בתרגיל המקורי היה עוד דף באינטרנט שכלל את הביטוי הנ"ל, את המשפט "מה שאתם מחפשים – כאן לא נמצא" ומסר אישי ממני עם קריצה עבור אנשי הקריאייטיב של אותו משרד פרסום.