טריק הבמה המסוכן של ביבי | אפקט התדהמה

את הביטוי 'אפקט התדהמה' (the awestruck effect) טבע החוקר יוהאן מנגס מאוניברסיטת ציריך. הביטוי מייצג תופעה מעניינת – מנהיגים ודוברים כריזמטיים גורמים למאזינים להם לדכא רגשות. האפקט הזה עובד חזק במיוחד אצל המאזינים שמאמינים בדוברים האלה מלכתחילה. דיכוי רגשות בונה לחץ פנימי שמקשה על חשיבה ביקורתית ועל היכולת להגיב לדברים מתוך שיקול דעת. מתישהו הלחץ צריך להשתחרר. השחרור יכול ללבוש גוונים אישיים וחברתיים חיוביים ולחילופין, השחרור עלול להביא לתוצאות מסוכנות.

איך עושים את זה? בעזרת תבנית נאום שמתאימה לנאומים שמכוונים לעורר השראה

  • ראשית, הם משקפים את הרגשות שכבר קיימים בקהל (ציבור המאזינים).
  • אחר כך מטילים ספק ברגשות האלה ויוצרים בלבול אצל הקהל. ספק ובלבול הם ידידיו הטובים של מי שרוצה להחדיר רעיון לראשי האנשים. ספק ובלבול הם חלק מהמנגנון היעיל של פייק-ניוז.
  • אז הם מציעים רעיון החדש
  • אומרים לקהל מה צריך לעשות
  • מגייסים את הקהל – בואו נעשה את זה יחד
  • מניחים את ה"למה"
  • מציגים את המסר המרכזי שהם רוצים לנעוץ בראשי המאזינים
  • מציגים את הצעדים הבאים שצריך לעשות
  • זה לא יהיה פשוט
  • אבל אנחנו ננצח
  • חזרה על המסר המרכזי

האם גם מנהיגים עם חזון אפל משתמשים בטקטיקה הזו?

וודאי. בשונה ממנהיגים כריזמטיים שיש להם חזון לא אפל, שמשקפים את הרגשות השליליים שכבר קיימים בחלל, לוקחים אחריות ומציעים חזון ואופק לכולם, מנהיגים עם חזון אפל משקפים את הרגשות השליליים, ומצביעים על קבוצה מסוימת כמקור לרגשות האלה.

מה מסוכן באפקט התדהמה?

בגלל שאפקט התדהמה גורם לעוקבים של דוברים כריזמטיים  לדכא רגשות, לאבד חלק מהיכולת לחשוב ביקורתית ולהגיב מתוך שיקול דעת, הם עלולים להישבות בחלום ולא לשים לב למציאות. בגלל שאפקט התדהמה גורם לדוברים עם כוונות אפלות לאותה תגובה בדיוק, הם עלולים להביא לתוצאות מסוכנות כלפי אותה קבוצה עליה הם מצביעים כמקור הבעיה.

טריק הבמה המסוכן של ביבי

ביבי, ואפשר לסמוך עליו בעניין דיבור בפני קהל, יודע להשתמש באפקט הזה יפה מאוד. גם אם הוא לא בדיוק דובר כריזמטי, הוא דובר טקטי להפליא.

אז בואו נראה. אני מנתחת עבורכם את "הגיע הזמן לחקור את החוקרים. הנאום המלא של ראש הממשלה בנימין נתניהו". אני לא המצאתי את כותרת הנאום, הורדתי אותה מערוץ היוטיוב של בנימין נתניהו.

חשוב להזכיר: הנאום הזה נישא מול קהל שביבי רואה בו קהל אוהדים ותומכים. הוא גם מודע לכך שהנאום ישודר בכל רשתות השידור בישראל, ולא כל מי שישמע אותו שייך לקבוצת תומכי ביבי. תוכלו לראות בהמשך מה הוא עושה מתוך שאיפה  לגייס את כולם. זה לא בגלל שביבי חושב שהוא יעביר המון אנשים לעבור לצד שלו. זה בגלל שביבי רוצה לצייר עבור הקהל מפלצת ענקית, ממלכת אופל. כדי לתת לה את הגודל הזה בדמיון של המאזינים, הוא צריך לגייס מולה "טוב" מספיק גדול. הוא בונה סיפור על קרב איתנים בין ממלכת אופל נוראה, ומדינת ישראל על כל אזרחיה. וכל הלהטוט הזה בשביל מה? כדי להציל את דוד הטוב מגוליית הרשע.

ניתוח

שיקוף רגשות הקהל הנוכח במקום ורגשות קהל אוהדיו

התחלה             ביבי על עצמו – הוא מציג את גיבור הדרמה, איש שעושה רק טוב למדינה ומעורר בקהל תחושות גאווה.

0:28                 "יום קשה מאוד מאוד". הוא אומר "דברים מהלב", משבח ומאדיר את רשויות המשפט.

0:52                 "משהו לא טוב קורה". ביבי מדבר בשפה פשוטה ותיאורית, שפה עממית. עממי נשמע לאוהדים כמו דיבור מהלב ושפה תיאורית עושה שכל מי ששומע אותו יבין.

1:00                 ואיפה זה קורה? "אצל חוקרי המשטרה ואצל אנשי הפרקליטות". הוא מסמן את הקבוצה שהוא רואה כמקור הבעיה.

הערת ביניים: עד כאן, בין אם אתם בעד ביבי או נגד ביבי, תצטרכו להודות בכך שרשויות המשפט לא תמיד עושות צדק ולא נקיות מכל רבב, גם בעיניכם. הדברים נאמרים אחרי תקופה מספיק ארוכה של חשיפת עניינים חמורים ברשויות המשפט, בלשכת עורכי הדין, כהנה וכהנה. גם בלי פרשיות, רשויות המשפט ודאי דרכו ללא מעט אנשים על יבלות, בצדק ושלא בצדק.

אבל, הדברים לא מנותקים מהקשרם. הדברים נאמרים אחרי שכל מי ששם לב לחדשות יודע שהוגשו כתבי אישום נגד ראש הממשלה העומד בפנינו. הטלת הספק שהוא הולך לבצע היא זו:

שלא תחשבו שה"לא בסדר" של רשויות המשפט הוא מה שאתם מכירים וחושבים, לא לא. יש "לא בסדר" של רשויות המשפט שהוא חמור בהרבה, אימתני, מפלצתי, אפל ברמה שלא הייתה כמותה בתולדות האנושות וגם הרבה אחורה, עד למפץ הגדול. רמה קיומית. לא רק זה – מסתירים את זה מכם, ואתם לא ידעתם.

הטלת ספק ויצירת בלבול אצל הקהל

1:06                 "הערב אנחנו עדים" הוא יוצר תחושת בהילות, ומכוון את המבט שלנו לתופעה שהוא מנסח ורוצה שנאמין בה.

1:22                 "בוודאי שמתם לב" הוא ביטוי שמחייב את המאזינים. מי שלא שם לב, זה לא טוב והוא רוצה לטעת בלבול. הוא מצייר עוול שלא היה כמותו "מאז קום המדינה". וואי, זו כנראה מפלצת ממש גדולה.

1:56                 "העובדות הללו" לא בטוח שאלה עובדות, אבל איך לא ידענו עליהן? אנחנו ממש בסכנה. וכאן הוא שוטח את משנתו ומשרבב פנימה את הביטוי "ראש הממשלה של הימין".

2:10                 הוא מציין שהתהליך נועד להפיל אותו, "שבניגוד לרבים מיריביי בשמאל" – הופס, הנה הוא מצייר ניגוד שהוא רוצה שנאמין בו. באותה הזדמנות הוא מרחיב את התמונה של אלה העומדים מנגד: לא רק חוקרי המשטרה, אנשי הפרקליטות והיועמ"ש. זה כל השמאל, וגם התקשורת המגויסת.

הערת ביניים: ביבי מספר לנו שמדובר בבעיה שקשורה ברשויות המשפט, אבל מכניס גם פוליטיקה. זה כי קהל אוהדיו אוהדים אותו ומתדלקים על פוליטיקה, לא על משפט. עם זאת, על הצד של המשפט הוא צריך שהם יכוונו את האש, אז את מקום החום לבערה הוא מביא מהפוליטיקה.

2:16                 הוא מצייר חזון. מאמין בישראל חזקה וגדולה, והנה שוב ניגוד – חלשה, מצומקת, מרכינת ראש. הוא שכח לומר "חזקה, גדולה וגאה" אפשר לנחש למה.

2:50                 ביבי מרחיב את מעגל הפנייה שלו ל"יריבים פוליטיים הגונים, שמבינים שכדי שמדינה שלנו תתקיים" ביבי מדגדג את הידית שהוא אוהב לדגדג – הביטחון בקיומה של מדינת ישראל. איזה פחד.

2:56                 "צריך פה שלטון חוק אמין וחסר פניות."

הערת ביניים: זה כאילו קצת מוזר. שלטון חוק אמין וחסר פניות זה מה שיציל מדינה מאיום קיומי? אצל ביבי אין כמעט אף פעם מילה לא מתוכננת. החיבור הסמוי שהוא עושה כאן יסתבר לקראת סוף הנאום.

הצגת רעיון חדש

3:03                 ביבי חוזר לדבר על מה הוא עשה בשביל מדינה: הוא עבר קרבות קשים, שילם מחירים כבדים, אבל… קרבות קשים ומחירים כבדים עברו רבים מתושבי מדינת ישראל. הנה הרעיון החדש: מה שקורה בענייני החקירות שלו, זה ממש מזעזע. כל השאר זה בקטנה לעומת הזעזוע הזה.

3:33                 והנה שוב הוא מרחיב את הגדרת קהל המאזינים – המוני אזרחים בישראל שמה שעשו לביבי מזעזע אותם. לא רק בצד הימני של המפה.

3:50                 "אתם יודעים, וזה כבר נבדק" דומה ל"וודאי שמתם לב". ואם זה לא נבדק ואם לא שמנו לב מה זה אומר עלינו? שאנחנו לא מודעים לסכנה האיומה.

3:58                 ופה הוא מלמד אותנו משהו, מידע היסטורי. עכשיו, יכול להיות שהכל נכון, יכול להיות שלא, אבל אם אנחנו לא מעורים בפרטים נוצרת אצלנו הרגשת הקטנה – אנחנו מקטינים את עצמנו מלהיות יכולים להציג דעה מנומקת, כי ההרגשה היא שאנחנו לא יודעים מספיק. השאלה היא בקשר למה, אבל השאלה לא מתעוררת אצל מי שכרוך אחרי הדובר. הקהל השבוי מרגיש שביבי מגלה להם משהו שיציל אותם מהסכנה.

4:44                 "הפרקליטות חולה" ו"שי ניצן לא ראוי לכהן" אלה ציטוטים. ביבי אומר שגם אחרים אומרים, יש עוד אנשים שמודעים לסכנה האיומה. אנשים ממש חשובים וחכמים. כדאי שניקח ברצינות.

אומרים לקהל מה צריך לעשות

4:55                 כאן ביבי כבר לא מצטט. אלה מסרים שלו: זו שיטה, זה תהליך מזוהם, וחייבים לשים לזה סוף. הקהל מבין שמה שצריך לעשות הוא – לשים לזה סוף. ביבי עדיין לא מספר לקהל איך הוא רוצה שזה יקרה.

הערת ביניים: המסר המרכזי הגלוי בנאום הזה הוא "לחקור את החוקרים". זו גם הכותרת שניתנה לסרטון שיושב בערוץ של בנימין נתניהו ביוטיוב. אבל, המסר הסמוי, זה שעובד על החלקים הכי בסיסיים בנפש האנושית המורכבת, הוא הצירוף "חייבים לשים לזה סוף". בשונה מ"לחקור את החוקרים", הביטוי "לשים לזה סוף" משאיר הרבה יותר מדי מקום לפרשנות.

מגייסים את הקהל – בואו נעשה את זה יחד

5:04                 "אני יודע שכל ביקורת שאנחנו נשמיע" מי ה"אנחנו" האלה? ביבי ואלה שאליהם הוא מדבר. אבל ביבי כידוע לא מלכלך את הידיים בעבודה שחורה: "אתם צריכים לדרוש שיחקרו את החוקרים". הנה, הוא רוצה "לשים לזה סוף" והוא כורך אליו את ציבור עוקביו לדרוש שיחקרו את החוקרים. יש משימה.

5:22                 הוא הופך את הדברים להיות הבעיה של הציבור, כדי לגייס אותו.

מניחים את ה"למה"

הערת ביניים: ביבי בנה הרבה מתח. עכשיו הוא הולך למתוח אותו עוד יותר. הוא מבצע מהלך ארוך של בניית ה"למה". הוא רוצה להרים להנחתה, הוא מקווה להצליח לעקוף את החשיבה הביקורתית של אותו חלק במאזינים שהחשיבה הביקורתית שלו עדיין לא נעלמה לתוך אפקט התדהמה, וזה גם נותן לו הזדמנות לשפוך את כל מה שהוא רוצה לשפוך וללכלך כאן.

5:28                 ביבי מרכז את המבט אליו והמילה "מזוהם" שכבר נשמעה קודם, מקבלת את הבשר שביבי רוצה לשים עליה. הוא מעבה אותה בביטויים כמו "חיפשו אותי" "בסחיטה באיומים" "מה שהחוקרים רצו לשמוע" "מפוברק" "נהרוס לך את המשפחה" "ניקח לך את הנכסים" "תרגיל פלילי" "הילדים שלך לא ידברו אתך יותר", שזו שפה שנתפסת אצלנו כשפת עבריינים, כדי ליצור משקל מול הדבר שהוא קורא לו "אמת". הוא בצד של האמת וחושף אותה עבור הציבור, הוא בצד הצח כשלג, הם בצד של העבריינים, הם בצד המזוהם. הוא מתאר תמונה מסמרת שיער, הרשימה ארוכה, והוא מקפיד לומר לנו שהדברים קורים ממש מאחורי גבינו.

8:30                 הוא מזכיר למאזינים את תפקידם ומרחיב את המעגל "כל מי ששומע אותי עכשיו צריך להיות מזועזע" ומכניס גם את הדמוקרטיה.

הערת ביניים: אנחנו בחלק של ה"למה". זה צריך להיות ה"למה" שמסביר את הסיבה לכך שצריך לחקור את החוקרים. באמת, למה? הנה הוא מתחיל את מהלך ההסבר כי אנחנו לא יודעים, מסתירים מאתנו, זוכרים?

8:50                 "מה הם עושים נגד זה?" מיהם ה"הם" הוא לא אומר. הוא קצת רומז.

9:08                 "מה עוד אנחנו לא יודעים?" שואל האיש שבנסיבות אחרות טוען שיש דברים שאנחנו לא צריכים לדעת.

9:37                 "הם פשוט מצפצפים" הם הם כנראה חוקרי המשטרה.

9:47                 "בכוונת מכוון" מי זה המכוון הזה? וכאן ביבי עובר לנהל בית משפט קטן ומעמיד על דוכן הנאשמים 42 חברי כנסת. הוא גם מנסח את ההאשמה.

10:36               "אבל למה לא חקרו אותם" מי? ה"הם". אבל ביבי מחדד את התמונה "אכיפה בררנית". כלומר שה"הם" הם אלה שאחראים על אכיפה.

הערת ביניים: וואי וואי וואי. אתם מבינים מה שזה? אתם מבינים למה צריך לחקור את החוקרים? לא, אתם עדיין לא באמת יודעים. הנה זה מגיע –

11:00               "תופרים פה חליפה מיוחדת. רק בשבילי" ראשונה בעולם, ראשונה בהיסטוריה, בתולדות הדמוקרטיות, במדינת ישראל ובכל העולם.

הערת ביניים: הנה ה'למה' האמיתי – להציל את ביבי מעוולה כי הוא הסובל הכי גדול בתולדות האנושות ממעשה נורא שעושים דווקא לו. אין כרגע בעולמים מישהו שהוא יותר בסכנה ממנו.

מציגים את הצעדים הבאים שצריך לעשות

11:46               "ומאיין מתחילים? אתם יודעים" נורא בא לי למסור לביבי שאנחנו יודעים שכדאי להתחיל מאיפה שהדג מסריח. הערה לא קשורה לניתוח הנאום, התפלק לי.

12:38               "לשקם את אמון הציבור במערכת".

12:44               הנה רשימת הרעים שצריך לטפל בהם: השיטה, החוקרים, הפרקליטות, החקירות המזוהמות – הוא רומז רמז עבה לחוקרי המשטרה. אלה כולם – הרעים. בעצם, רק ה"סורחים" אבל לא לפני שהוא מלכלך את כל הרשימה.

זה לא יהיה פשוט

13:43               מגייס ציטוט של מנדלבליט כדי לומר שלא הוא הבעיה. זו "השיטה", ממלכת האופל. ואז מגלגל את אותו מהלך בנאום שגרם לכמה אנשים לחשוב שהוא דיבר מהלב – מנדלבליט נכנע, חוסר אונים מול עוול נוראי, "מה שאני עובר זה לא קל" "גם אני בן אדם" "מה שעוברת משפחתי" "שופכים את דמי" "זה קשה לי".

אבל אנחנו ננצח

16:16               "תחושת הצדק והאמת בוערת בי" אם לרגע דאגנו שביבי עומד להיתבקע לנגד עינינו אז לא. הוא מבטיח לנו שהוא ימשיך להילחם, שהוא ימשיך ובלה בלה בלה – כלומר, ביבי מתכוון להמשיך להיות ראש ממשלה.

חזרה על המסר המרכזי

17:20               צריך לחקור את החוקרים. לזה הוא רוצה לגייס אותנו.

מה למדנו?

שביבי קושר את העתיד הקיומי של אזרחי ישראל בכך שיתקיים שלטון חוק אמין וחסר פניות. ושהדרך לשם היא לחקור את החוקרים שחקרו אותו, ו"לשים לזה סוף" כדי שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה. כלומר, אם אנחנו רוצים שלא תתרגש עלינו מפלצת קיומית, כדאי שנעשה מה שצריך לעשות כדי שהוא יוכל להמשיך ולהיות ראש הממשלה כי אם לא – הלך עלינו.

מה מסוכן בזה?

הוא מסמן קבוצה מסוימת שצריך "לטפל" בה. איך צריך לטפל בה? כמו שמטפלים במפלצות קיומיות. אם תקשיבו גם לרובד הפוליטי של הנאום, הקבוצה הזו לא כוללת רק את "רשויות המשפט".

2019-12-06T21:13:43+03:00 5 בדצמבר, 2019|

איך מגיעים להאמין בסיפור 'ביבי קינג' ובאילו תנאים אנשים מניחים לסיפור כזה אחרי שהגיעו להאמין בו

זה טור דעה – קודם אישי, גם קצת מקצועי. הרבה דברים הניעו אותי לכתוב אותו. הקש היה המבט בעיניו של יואב קרקובסקי בזמן שסיקר את ההפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב ב 26 נובמבר, והדברים שהוטחו כלפיו וסביבו. ליד זה, חוסר היכולת של אור הלר לנסות לרגע, רק לרגע, להקשיב מתוך אמפתיה למארגן ההפגנה שבכה כשביבי התקשר אליו. או פשוט לשתוק ולהקשיב למה שיש לבן אדם לומר כדי אולי להבין אותו. ועוד הרבה דברים, ברור.

מה שמעניין אותי זה להבין התנהגות של אנשים דרך הסיפורים שהם מספרים לעצמם. לא מוציאה את עצמי מן הכלל. לסיפורים יש עצמה גדולה בהרבה משיש לנרטיבים. בעוד שנרטיבים עוסקים בעיקר בעבר (היה ככה, ואז קרה ככה, אכלו לי שתו לי, ואז עשיתי ככה וככה), סיפורים הם גם שטיח לעתיד. מי שמספר לעצמו סיפור שהוא מאוד רוצה להאמין בו, גם תולה בו את עתידו. אין סיכוי שהוא ישנה את הסיפור אם לא מובטח לו עתיד לא פחות טוב מההווה.

זה טריקי העניין הזה, אני יודעת. ככה זה בסיפורים.

האמונה ב'ביבי קינג'

זו לא תופעה ייחודית. מספיק שתסתכלו מסביב, אפילו לא רחוק עד לארה"ב, כדי לראות עוד עמים שיש בתוכם לא מעט אנשים שרואים במי שעומד בראש הפירמידה השלטונית 'קינג'. הפירמידה היא חלק מרכזי בבעיה: השכבות שמתחת לראש מרגישות משב-רוח של תועלת, גלויה או נסתרת. לפעמים ממש יוצא להם מזה משהו שאפשר להחזיק ביד. לפעמים זו הרגשה שאוטוטו יצא לי מזה משהו, או איזו תחושת פריבילגיה. היא מספיקה כדי להחזיק אותם נאמנים או נאמנים בכאילו למחשבה ששווה להחזיק את הראש במעמד 'קינג'.

לפי הסיפורים, אלה גם הראשונים לבגוד במלך. לא רק לפי הסיפורים, גם לפי המציאות. הם לא יצייצו בקול רם אבל הסכין של ברוטוס מושחזת במחשכים, עד שתבליח בהופעת בזק. יש להם, לדעתם לפחות, הרבה מה להרוויח. טובת העם הרבה פחות לנגד עיניהם ממה שהיינו רוצים לקוות. יש בסיפורים דוגמאות של 'בוגדים' ששחררו עמים מחנק ה'קינג'. זה נגמר יפה פחות או יותר כמו שנגמר חיסול ממוקד, אלא אם הייתה בשכבה הזו משילות אמיתית שיכלה לעלות לפני השטח ולאחוז במוסרות השלטון. לא 'קינג' חדש, משילות.

אבל נדמה שמה שמעסיק רבים היא דווקא השאלה שקשורה באנשים שנתפסים כמי שסובלים הכי הרבה מההתנהלות הבעייתית של ה'קינג'. אלה שחוטפים הכי הרבה בעיטות בחיי היום-יום מעצם העובדה שהוא ממש לא פנוי להיות עסוק בהם וגם לא מעוניין.

סיפורים עוזרים לנו לסדר את המציאות

אם מצד אחד

אתם חיים חיי דחק-כלכלי, תחת מתקפות יום-יומיות מכל מני סוגים, רדופים על ידי נציגי השלטון שהם חזקים מכם בהרבה, תוחלת החיים שלכם רלוונטית כל עוד אתם בריאים אבל אין מי שדואג לבריאות שלכם יותר מדי, מה שמגיע למקום שאתם גרים בו הם פירורים – אם בכלל, אין לכם אפשרות לרכוש השכלה ראויה כי אתם חייבים לעבוד בכל עבודה רק כדי להתקיים, אין לכם אפשרות לצאת לחופשה או לתת לילדים שלכם מה שאחרים יכולים לתת,

ומצד שני

ראש הפירמידה השלטונית במדינה בה אתם חיים חי חיי פאר, חובק עולם, מתחכך עם שועי, הם מתחככים אתו, לא מראים לכם אותו מזיע גם בארבעים מעלות, אתם שומעים שהוא תמיד גובר על אויביו מבית ומחוץ, חבר שריו ויועציו רק מהללים ומשבחים אותו מבוקר עד ערב על כמה שאכפת לו מהמדינה, על כמה שטוב ובטוח לחיות במדינה שהוא עומד בראשה, מתכופפים עם האף עד הרצפה, לא אומרים מילת ביקורת חס ושלום, ושמעתם שיש עוד מדינה, גדולה וחזקה בהרבה, שרבים מתושביה היו מתים שהוא יהיה ראש הפירמידה אצלם,

איזה סיפור תצטרכו להמציא לעצמכם כדי לגשר את הפער?

רק רגע, תגידו. זה פער לא תקין. יש לנו הרבה ביקורת. צריך לשנות, איש שמנהיג מדינה בפערים כאלה צריך ללכת הביתה.

אהלן, אתם 'הרעים' בסיפור שמגשר את הפער: הסיפור על ממלכת ישראל וה'קינג' העומד בראשה. פערים כאלה אפשר לגשר רק בסיפורים שיש בהם מלך. כדי לא להתייאש לגמרי מהמציאות, מעלים על נס את סיפור הממלכה והמלך.

מה אנחנו יודעים על מלכים מהסיפורים?

שרבים מהם, מתישהו, מתחילים לספר לעצמם סיפור על כך שהם יחידי סגולה ומורמים מעם. הם רוצים לזכות בעושר, בכיבודים ובפריבילגיות שהולכים עם התואר פשוט כי הם, וברור להם שמותר להם. אחרי זה הם רוצים להיות המלך היחיד על הארץ, אחר כך הקיסר או השולטן, אחר כך בא להם חיי נצח ובסוף גם להיות מלך מלכי המלכים.

הם יפטמו את הסיפור בכל דרך, יהדפו כל מכשול, ידרכו על כל אחד, יזרו מלח, ישסעו, יקצינו, יתקעו ביטויים דמגוגיים בפיות האנשים, יחברו עם כל שועל וכריש, יכרתו ברית עם השטן ויותר מפעם אחת, יכופפו את הכללים של הסיפור לטובתם כי הם יכולים יותר בקלות ממה שיכולים אחרים, יפעילו את הטריקים הכי ישנים בספר התככים, ומדי פעם יפעילו את הידית הצינית שרשום עליה "לתחזק את השטח."

מלכים כאלה או שהם מפילים את עצמם, או שצריך להפיל אותם. כדי להימנע ממעשה ברוטוס, ההפלה הזו צריכה להיעשות ברוב שכל, ורק אם קיימת משילות.

אבל מה עם האנשים שמספרים לעצמם את הסיפור על ה'קינג'?! יש דרך. אלא שהיא דורשת מכולם להסתכל על עצמם, להתחיל לזחול בכיוון ההפוך מאזור הנוחות שלהם ולהתחיל לעשות דברים שהם לא עשו עד היום. להטיל ספק בסיפורים שהם מספרים לעצמם, לפני שהם פוסלים בזלזול סיפורים של אחרים.

לדעתי זו אפשרות קיימת, לפחות לעת עתה גם אם על פניו נראה שלא. יש משהו, שומעים ורואים אותו, דחוק אמנם, לצד כל שאר הדברים ששומעים ורואים.

יש היגיון מאחורי אמונות מוטעות

עם כל הכבוד לעובדות, הן לא הדבר היחיד שחשוב לבני האדם. למעשה, עובדות לא עומדות בשורה הראשונה ברשימת הצרכים הקיומיים שלנו. כמו למשל הצורך להשתייך. אם אנחנו חיות-עדר, אנחנו נשאף להיות חלק מהעדר. להתנהג כמו שמקובל בעדר שלנו, לחבור עם אחרים בעדר, לזכות באישור ובהערכה. זה ממש חיוני לנו, הרבה יותר מעובדות. אם אתם מציעים לי ללכת עם העובדות והן סותרות את אמונת העדר שלי, מה בעצם אתם מציעים לי? בדידות במקרה הגרוע, חרם במקרה הרע.

אל תנסו לשנות את דעתי. הציעו לי חברות

אם אני חברה בעדר שאתם לא סובלים, תזמינו אותי לשישי בערב? תפתחו שולחן ושיחה? תפגשו אתי באופן קבוע? תבואו לאירועים קהילתיים עם אנשים מהעדר שלי? תקשיבו לסיפורים שלי? תרצו שאקשיב לשלכם? תעזרו לי להכיר אנשים מהעדר שלכם?

לא בטוח שההבדלים הם מה שקורע אותנו. נראה לי שזה יותר המרחק. כמו שאמר לינקולן, "אני לא אוהב את האיש הזה. אני חייב להכיר אותו יותר טוב."

אל תחליטו שאני הזויה בגלל שדעתי אינה כדעתכם. התקרבו אלי במה שאנחנו כבר קצת קרובים

יש לי הרגשה שאם היינו מושיבים את קרקובסקי עם אלה שהתנפלו עליו ומבקשים מכולם לדרג את העמדות שלהם בשורה של עניינים, היה מסתבר שהמרחק בחלק מהעניינים אינו גדול כמו שכרגע בוחרים להאמין. קצוות תמיד יתווכחו זה עם זה, אבל בעניינים שיש בהם קרבה יותר גדולה מהקצנה, אפשר להתחיל ללמוד משהו חדש.

כשמסתכלים על ריחוק צריך להסתכל לא רק על ריחוק בעמדות. יש ריחוק גם ביכולת הביטוי, באפשרות הביטוי, בלגיטימציה של ביטוי, יש היסטוריות לריחוק, יש גם עוולות ברורות ומוכחות, ללא ספק. כל אלה צריכים להילקח בחשבון. אז במקום הפנקס השחור הקטן של אכלו לי-שתו לי ואני צודק-לכן אתה טועה בפייסבוק, עדיף להיפגש במקום לא מורעל, רחוק מעין דורשי הדרמות, בלי פנקסים. להיפגש שוב ושוב, להכיר, לחבר את מה שאפשר לחבר. להפנים את ההבנה שמי שעומד מולך הוא קודם כל אדם, לפני שהוא דעה.

לפעמים זה כל כך בלתי אפשרי שעדיף לא לדבר לפנים, אלא לכתוב. כשאדם קורא משהו לעצמו, אף אחד לא רואה את המחשבות שלו. יורד לחץ העדר, אפשר להתחיל ללמוד.

ככל שמדברים על משהו יותר, מדברים על משהו יותר

הנסיך הרעשן והמציק בסיפור של 'ביבי קינג' מביא לכם את הסעיף? תפסיקו להגביר אותו. הוא בסך הכל ממלא תפקיד סטנדרטי ודי עלוב בסיפורים כאלה. כן, החבר'ה שעובדים בהגברה צריכים ללמוד להתאפק. להפסיק לרדוף אחרי סקופים, להפסיק לדחוף לציבור סנאף, לגלף שכבה אחרי שכבה את השיאים החדים של הדרמות שהם מייצרים. באותו אופן להתאפק גם מלהגביר את ה'קינג', את היועמ"ש, את הפרקליטות, את הטייקונים, את הפידים של הרקטות עוד לפני שבאמת יודעים עליהן משהו ועוד המון דברים. לדבר עליהם בין אם על דרך השלילה או על דרך החיוב – הרבה פחות. לתת מקום לעניינים אחרים, לשקף יותר חלקים במציאות.

קשה לוותר, אני בטוחה. אבל אם רוצים שהסיפורים ישתנו, מי שבישל את הדייסה יצטרך לשפוך אותה לפח. תפסיקו לפטם את האש. זה נכון לכולם, אבל החבר'ה מההגברה אמורים לדעת שהקהל לוקח את הקיו הרגשי שלו מהבמה – אתם תפסיקו, אחרים ילכו אחריכם.

ולכל הצודקים – להתעקש לשנות את דעתו של מי שמאמין בסיפור שונה משלכם פשוט לא עובד. גם לקרוא לו הזוי לא עובד. תתחילו בלהיות אדיבים. לכו דברו עם ההזויים, רחוק מעדשות. אולי תגלו כמה דברים מעניינים על עצמכם.

2019-12-03T14:36:03+03:00 3 בדצמבר, 2019|

פרויקט לארגו רזידנסיאס, ליסבון | התחדשות עירונית, הכללה תרבותית וחברתית

פעמיים בשבוע נסעה הנערה מרתה סילבה לעיר הגדולה ליסבון כדי להגשים חלום – להיות רקדנית. פעמיים בשבוע הזהיר אותה אביה שלא תתקרב לשכונת אינטנדנטה ששמה יצא לשמצה. במהלך השנים בנתה לעצמה מרתה רקורד מפואר, בשנת 2004 עברה להתגורר בליסבון, וכמה שנים אחר כך ייסדה פרויקט שהיא גם יו"ר הדירקטוריון שלו: לארגו רזידנסיאס, בשכונת אינטנדנטה.

הרעיון המרכזי בבסיס הפרויקט הוא חיבור בין עבר ועתיד של אזור עירוני. המקום מנוהל על ידי קואופרטיב מתוך מבנה משופץ המשמש אכסניה, מלון, מגורים לאמנים אורחים, ובית קפה. הוא לב פועם בשכונה שמשתנה במהירות, מוקד קהילתי עבור רבים מתושבי האזור, בית ליזמויות ופיתוח פרויקטים שיתמכו בהכללה תרבותית וחברתית של תושבי השכונה שהחיים של רבים מהם רעועים.

הקמת הפרויקט

פרויקט לארגו הותנע ב2011. בהתחלה, לא היה להם מושג איזה סוג של התארגנות משפטית הם רוצים להיות. הם התחילו כקואופרטיב כדי שלכל מי שייקח חלק תהיה זכות הצבעה שווה, בין אם הוא משקיע או תושב. בשנה הראשונה נעזרו חברי הקואופרטיב בתכנית ה- BIP / ZIP של עיריית ליסבון שעוזרת להתניע פרויקטים מקומיים. הם גם גייסו תרומות ממספר תורמים פרטיים, חברי הקואופרטיב, ומצאו את הדרך המשפטית לעשות שימוש בכסף כתאגיד, על מנת להתחיל לשפץ את המבנה.

הכיכר עליה עומד הבניין נחשבה למקום בעייתי בליסבון, מוקד למתיחויות בין תושבים, סוחרי סמים וסרסורים. שיפוץ המבנה והכיכר רק הוסיפו למתיחות. חברי הקואופרטיב חששו להיות עוד גורם פולש לשכונת מצוקה שמגיע רק כדי לסייע בג'נטריפיקציה – בהפיכת המקום לאטרקטיבי לרוכשי נדל"ן בעלי אמצעים. לכן, תוך כדי השיפוץ, הם התמקדו בבניית רשת קשרים אנושית ועסקית מקומית ובניסיון להיטמע בקהילה, על כל הקשיים שלה.

מודל כלכלי

הם התחילו בשיפוץ המבנה בלי כסף. אחר כך קיבלו מענק של 50,000 אירו מהעירייה, כשההערכה של עלות השיפוץ עמדה על 300-350 אלף אירו. הם שיפצו קומה אחת של ההוסטל כדי להתחיל לחולל הכנסות וזכו בעוד תמיכה פרטית של משקיעים. אלא ששיפוץ הכיכר, שזו תמיד מהומה שלא נראית טוב ולא מושכת אנשים להגיע למקום, הקשתה על אכלוס ההוסטל.

רוב חברי הקואופרטיב הם אמנים. כדי לגייס עוד כסף לשיפוץ הם הגו תכניות אמנותיות-תרבותיות-חברתיות והגישו אותן לקבלת תמיכה. התמיכה שהם קיבלו עובר הפרויקטים האלה, אפשרה להם לקיים פעילות עם התושבים וגם לשמור קצת מהכסף לטובת המשך שיפוץ המבנה.

כיום, ההוסטל והקפה הם עורק ההכנסות המרכזי שתומך בשאר הפעילויות של Largo. בשנה האחרונה הם כבר הצליחו לתמוך גם בתאגיד שמשלם דמי שכירות לבעל בית פרטי על כל המבנה. נכון ששיפוץ המבנה עזר להם במשא ומתן על שכר דירה נמוך יותר, אבל לא בהרבה.

האימפקט על השכונה

חברי התאגיד רואים את העבודה שלהם כפרויקט ציבורי. לדוגמה, הם מספקים מקומות עבודה ל 15 תושבים מהשכונה, כשמקום עבודה קבוע זה לא משהו שקל להשיג כיום בפורטוגל. הם מריצים פרויקטים שונים, ועוזרים לאיגודים אחרים בשכונה לעבור את הזמנים הפיננסיים הקשים שעוברים על המדינה. הם משכירים חללים, מארגנים הפקות בשכונה, ועובדים כרשת כדי לתמוך בכל החללים האחרים. למשל, יש להם רשימת חללים לאנשים שמחפשים מגורים לאמנים או לפרויקטים לאמנות.

מערכת היחסים עם הרשות

זמן קצר אחרי שהפרויקט כבר היה ניכר לעין, העביר ראש העיר את המשרדים שלו לכיכר. באמצעות המהלך הזה הוא נתן לאזור יותר נראות ותמיכה ציבורית. כשפקידי העירייה הבינו שהעבודה של חברי התאגיד מייצרת השפעות חיוביות רבות על השכונה, נרקמה גם מערכת יחסים שמאפשרת עבודה משותפת שוטפת.

מרתה עצמה רואה חשיבות רבה ביצירת דיאלוג עם הרשות. בעיקר כדי לבדוק אם הרשות יכולה להכיר בעבודה שנעשית בפרויקטים כאלה, ואם תהיה מוכנה לקחת חלק בחיבור משולש עם המגזר הפרטי, הבעלים של הבניין והקואופרטיב שמנהל את הפרויקט. בעיקר כי תמיכה מוסדית יכולה בעלות נמוכה יחסית, להעביר את כל הפרויקט ממצבו הזמני להיות יזמה אזרחית יציבה, שמנוהלת מלמטה למעלה לטווח ארוך – שזה מה ששואפים מרתה וחבריה לעשות. לחלץ את האזור מהמשבר המתמשך שהוא שרוי בו לעתיד טוב יותר.

מה הלאה – קרב נגד ג'נטריפיקציה

כשפגשתי את מרתה ביוני השנה, הסתבר שהפרויקט נמצא תחת איום של ג'נטריפיקציה. האיום מתבטא בהפעלת לחץ של יזמי נדל"ן לתיירות על בעלי נכסים שמאוכלסים ביזמות תרבותיות-חברתיות בליסבון, כולל לארגו. הם רוצים לסלק את 'הבולשיט' האמנותי-תרבותי-חברתי ואת תושבי השכונות כדי להפוך את המקומות האלה לשכונות יוקרה.

אבל לא גברת כמו מרתה תיכנע כל כך מהר. היא מארגנת קבוצת רכישה של מאה מתושבי השכונה, כולל חברי הקואופרטיב ומשקיעים פרטיים שהפרויקט יקר להם, כדי להניח על השולחן של בעל הנכס הצעה נגדית. אני עוקבת, לארגו עדיין שם, הקואופרטיב עדיין פועל. ימים יגידו.

סיפא

הכי מרגש מכל זה היה לשמוע את מרתה מדברת בתשוקה פורטוגזית ובעיניים נוצצות על השינויים שחלו בחיי תושבי הקבע של השכונה; על הרגישות והתבונה של חברי הקואופרטיב בעבודה אתם, על האכפתיות, על המעורבות וההיטמעות האמיתית בין אנשים ואנשים, על בניית קהילה. זה כבר לא קואופרטיב שעוזר לתושבי שכונת מצוקה. זה קואופרטיב שהוא קהילה בה כולם עוזרים לכולם והיא מודדת את עצמה במדדים של אנושיות לא פחות ממה שהיא מודדת את עצמה כלכלית.

2019-11-25T08:36:48+03:00 25 בנובמבר, 2019|

דו"ח חדש: כיצד יכולה מעורבות המונית בעיצוב העתיד לפתור בעיות מורכבות

מכירים את זה שאתם באים לדבר עם נציג/ת רשות כלשהי, מדברים על יזמה או רעיון לפרויקט, מגישים מסמך או מציגים מצגת ומקבלים בחזרה "זה מעניין, תודה שבאת, יש לנו כבר תכניות עבודה מגובשות לשנה הקרובה?" במקרה הממש טוב?

זה משום שרוב עובדי הרשויות – כל רשות – לא שמעו או לא לקחו ברצינות עדיין את רצונו, כוונתו, מוכנותו של ציבור לקחת חלק בפיתוח העתיד של עצמו ושל הסובבים אותו. גם זה במקרה הממש טוב. יותר שכיח לפגוש עובדי רשויות שפוחדים מיזמות של הציבור.

אלא שהשינוי לכיוון עבודה משותפת של הרשויות והציבור הוא בלתי נמנע, לאט ובטוח. יותר אנשים רוצים להיות מעורבים בעיצוב חזון העתיד ומוכנים להתאמץ בשביל זה מעבר ל'לעשות לביתם'. הטעות של עובדי רשויות היא שהם לא מרימים את הכפפה מספיק מהר. במקום לחשוב מה כן ואיך אפשר לעבוד יחד, הם נצמדים למה לא ומגדרים את עצמם ממפגש עם אזרחים בכל מני אמתלות.

הרשויות מפסידות את כל היצירתיות, האכפתיות, המסוגלות, הידע, הניסיון והמשאבים שציבור מסוגל לגייס ולהעמיד לרשות מטרה משותפת. בהתנהלות ה'לא' הן גם מקוממות עליהן את הציבור. בדיוק אותו ציבור שהן אמורות לשרת. הן גם חוסמות את האפשרות של אזרחים לחוות יותר תחושות של מסוגלות, שייכות ורווחה. שזה החלק העגום ביותר בעיניי.

יש כבר בארץ משהו התחלתי בכיוון, ראו 'שיתוף ציבור'. יש רשויות שמשתמשות בפורום תושבים וועדות אסטרטגיות, השאלה היא כמה הדברים באמת משפיעים על תכניות העבודה ועל העבודה בפועל.

עם הביקורת, רצוי לדעתי לחשוב כל הזמן על מה כן. על מה שציבור יכול לעשות כדי לעזור לעובדי רשויות ללמוד את מה שהם לא יודעים. ללמוד בטוב, לפתוח את הראש, להכיר מודלים שכבר עובדים, ללכת יחד גם בעניין הזה. כי אם יודעים מה הדרך, יותר קל להחליט שמנסים ללכת בה.

אני מפנה אתכם לפוסט ודו"ח חדש ומצוין של קרן החדשנות Nesta, שיש הרבה מה לאסוף ממנו. הדו"ח כתוב אנגלית, אם אתם פעילים בעניין שיתוף הציבור, מעורבות המונית וכל כותרת אחרת שמייצגת רצון של אזרחים לעבוד עם רשויות ו/או רצון של רשויות לעבוד עם הציבור – לטעמי הדו"ח שווה לכם את המאמץ הקטן של תרגום. כאן המקור, כאן תרגום הפוסט המקורי:

העתיד שלנו: על ידי האנשים, עבור האנשים

מעבר לפורום תושבים ומעורבות ציבורית מסורתית, טכניקות עתיד משתפות (שזו הגדרה קצת שונה משיתופיות – הערה שלי) עוזרות לאנשים לפתח דימוי קולקטיבי של העתיד שהם רוצים, כך שנוכל לקבל החלטות טובות ומושכלות יותר.

על ממשלות, מנהיגי ערים, מוסדות ציבור, מממנים והחברה האזרחית להיות בחזית הגישה הזו, לתמוך בה באמצעות מימון, אסטרטגיה ופרקטיקום.

המדריך שלנו מכיל הצעות מעשיות כיצד לעשות זאת. הדוגמאות כוללות:

  • ביצוע מחקר במימון ציבורי, ממוקד משימות, שהדטה עליו הוא מתבסס מגיע מתרגילים הבנויים מתוך תפיסת עתיד משתף.
  • יצירת חקיקה חדשה המחייבת מחלקות ממשלה (בריטניה במקרה הזה) להשתמש בגישות אלה כדי לתרום לקבלת החלטות ואסטרטגיות.
  • הטמעת גישות אלה במסגרת יכולת שירות המדינה ומסגרות מקבילות לשלטון מקומי ולארגוני צדקה.

סוף ציטוט, הדו"ח עצמו נמצא כאן, מעניין ונוח לקריאה.

למי שלא מכיר, Nesta היא קרן חדשנות בריטית העוסקת במחקר והפקת דו"חות לשימוש מקבלי החלטות, קובעי מדיניות ופעילים בתחומים אזרחיים. המטרה שלהם לדבריהם, היא להפוך רעיונות נועזים למציאות ולשנות חיים לטובה. תחומי החדשנות בהם עוסקת הקרן הם כלכלה יצירתית ותרבות, חינוך, חדשנות בממשל, בריאות, מדיניות חדשנות, צפי עתיד. הם טובים במיוחד בפרויקטים בתחומי בינה מלאכותית, אינטליגנציה קולקטיבית, ניתוח נתונים, הכללה פיננסית, עתיד העבודה והכישורים. יצא לי לשמוע חוקר בכיר שלהם באקדמיה של ה OECD. מלבד נועם הליכות ורהיטות, הבן אדם מדבר על סטטיסטיקות ואנליזות כאילו שהוא מדבר שירה. בחיי שמרתק. ולא פחות חשוב – כל הגישה שלהם לשימוש בטכנולוגיה מתקדמת נשענת על שדרה אתית מוצקה – לטובת האדם ולא לטובת ניצול חולשות האדם.

2019-11-19T09:15:29+03:00 19 בנובמבר, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות